הסיפור של אלו שכמעט הצטרפו למשפחה

ליהו כבר מספיק גדול, יחסית, ואמאבא חושבים שהגיע הזמן לארגן לו איזו בובה חיה שיוכל להתעלל בה. הם קצת חוששים מלסנדבץ' אותו, כי מרגישים שלא היה לו מספיק זמן לבד, אבל אמא לא נהיית צעירה יותר…

אתה מתחיל הכי חזק שלך

מתחילים לנסות, אבל לא בכל הכוח, כשמתחשק. מתאכזבים כשזה לא עובד, אבל לא נורא. לפתע, זה כן עובד, הם לא בטוחים איך ומתי, אבל עובד.

אושר גדול, חיבוקים ונשיקות. עכשיו צריך להתחיל לעבוד. עברו כבר שלוש שנים מאז תחילת ההריון הקודם ושכחו הכל. מחפשים רופא נשים באזור (כי הרי עברו (עוד) דירה בינתיים) ומוצאים את ד"ר חביבי (השם המלא שמור במערכת תחת פלדמן אהוד, ד"ר) שנראה מאוד חביב ומדבר לעניין. הוא מאשר שאכן יש משהו ברחם של אמא ואפילו יש לו דופק. השמחה הייתה גדולה ואמאבא אצו רצו לבשר למקורבים. אפילו הכינו חולצה מגניבה לנופש המשפחתי .

ד"ר חביבי גם גילה להם על בדיקה חדשה ומדהימה שנקראת N.I.P.T שיכולה לבדוק כמה דברים חשובים בכרומוזומים של העובר. שמחים וטובי לב יצאו מדוקטור חביבי עם כמה וכמה הפניות. בדרך הביתה התדיינו מתי לספר להיליה וליהו על התוספת הנחמדה למשפחה. החליטו שאפשר לחכות עד לשקיפות העורפית.

בינתיים אמא הפסיקה לשתות, לאכול סושי, ביצים לא מבושלות ובשר נא, ג'קוזי, לקבל מסז'ים וכל דבר כייפי אחר. מה לא עושים למען הרך שעדיין לא נולד כדי שייצא בסדר?

חדשות רעות באמת

אבל אז אמא דיממה קצת. לא הרבה, רק קצת וזה דבר שיכול לקרות, אלא שכשהרופא בדק אותה הוא לא מצא דופק.

בוא ניתן לזה קצת זמן לשקוע, כי לאמא לא היה.

אבא קיבל דיווח אונליין, חקר קצת באינטרנט ויצא הביתה לפגוש את אמא. היה עצוב. מאוד.

נקבע ניתוח גרידה למחרת כדי שיוציאו את זה החוצה, אחר כך הלכו למסעדה (סושי…) וסרט, כי צריך קצת אסקפיזם. עדיין היה עצוב.

אחר כך נשאר להתמודד עם המצב. להתאבל? כן, בהחלט. אבל גם הרבה להתחבט על מה אנחנו מתאבלים בעצם ולמה.

החיים עוצרים, אבל רק טיפה

תקופת האבל היא תקופה מעניינת (בכללי, לא רק במקרה הספציפי שלנו). כי כולנו עוברים אותה בשלב זה או אחר בחיינו (בתקווה שבשלב מאוחר יחסית, או מוקדם, תלוי את מי שואלים) וכל אחד חווה משהו אחר לגמרי. אני חושב שהמשותף לכולנו הוא שאנחנו מתאבלים על מה שאיבדנו. כלומר האבל הוא עצב על עצמנו ולא על האדם שאיננו, כי תכל'ס, הוא כבר לא כאן, מה אכפת לו?

כשמישהו צעיר מת, כמו במלחמה האחרונה (ומתנצל מראש בפני משפחות שכולות, הרגשתי ממש כך), אנחנו מתאבלים על כך שלא הספקנו לראות אותו פורח, מתבגר ומשגשג, לא ראינו את הילדים שלו, את הקריירה שלו, את הבית שיבנה ואת התחביב המרשים שיאמץ. פעם הייתי בשבעה של קווקזים ושם נתקלתי במה שנקרא מקוננות (אני מניח שיש את זה בעוד כמה עדות), הן יושבות כל השבוע וצועקות ובוכות על מה שהנפטר לא יחווה עוד לעולם. הפרודוקטיביות של זה מוטלת בספק, אבל אין לשפוט אדם בצערו.

כשמישהו מבוגר מת, אנחנו מתנחמים בזה שהיו לו חיים ארוכים ומלאים, אבל מתאבלים על כך שהוא לא יהיה שם בשבילנו יותר לתת עצה טובה. שוב, הצער הוא על עצמנו ולא עליו.

במובן הזה, אין מישהו שאיבד יותר מאיתנו.

ועוצרים רק אצלנו

משום מה, החברה שלנו לא מכירה באנשים במצבנו כראויים לשבת שבעה. גם לא הדת שאוסרת הפלות. פרדוקסלי? כן. מצד שני כל נושא הדת הוא פרדוקס אחד גדול, בואו לא נכנס לזה עכשיו. הסיבה, אגב, שלא יושבים שבעה על נפל היא, שפעם שרידה של התינוק בלידה הייתה באמת נס וחז"ל לא רצו שאנשים ישבו שבעה כ"כ הרבה וכיום אין אף רב שמתיימר לפסוק נגדם כי הם חז"ל והוא לא(פרדוקס, כבר אמרנו?).

אז עצוב לנו ורע לנו ולקחנו לנו שבוע של ניתוק רגשי מהעולם. הילדים גם ככה לא ידעו ושאר האנשים קיבלו דיווח מהיר כדי למנוע משמועת ההריון להתפשט עוד, למרות שחדשות על הפלה זזות הרבה יותר מהר (דאגלאס אדאמס כבר כתב על זה פעם).

הקטע המעניין באמת הוא הסיבה שאני חולק איתכם את כל זה בפתיחות שכזו. כמעט כל מי ששומע על המצב שלנו מספר לנו שגם להם זה קרה, או לפחות בקרבה משפחתית מדרגה ראשונה. עניין ההפלה בשליש הראשון הוא נפוץ. מאוד. תוסיפו לזה את העובדה שיש חלק לא מבוטל של הריונות שמסתיימים לפני שההרה בכלל מודעת לזה ותקבלו מספרים מפחידים.

לא רוצה לבאס אתכם (עוד יותר) אז לא אשתף, אבל הנחת היסוד של חז"ל עדיין מחזיקה. יש סטטיסטיקות לפיהן נשים בטיפולי פוריות מפילות יותר, זה לא מדוייק. הן פשוט מודעות מוקדם יותר לעובדה שהן בהריון.
ואם כבר נגענו בחז"ל, יש להם עוד משפט: "צרת רבים חצי נחמה". הוא בא להגיד לנו שבתקופות קשות, אם רואים בעיות של אנשים אחרים, מקבלים פרספקטיבה על צרתך שלך והסבל מוקל קצת. אז לא. כאילו, ממש ממש לא. לא מאחל צרה שכזו לאף אחד.בהקשר הזה, אחד המשפטים המטומטמים.

מתחילים מחדש

חולפים להם כמה חודשים והנה אמא שוב בהריון, האושר והחשש מתערבבים זה בזה כשהמקלון מסמן 2 פסים. ממשיכים אצל הרופא שעשה את הגרידה, כי הוא רגוע וחייכן. מחלק בדיקות, טפסים ומה לא. אמא ואבא מחייכים ורועדים לחליפין, הולכים לכל הבדיקות. כל אולטראסאונד הופך את אמא לשלולית ואת אבא לסמרטוט. ממשיכים ברגוע, עושים שקיפות עורפית (התקף לב קטן, אבל שטויות, אנחנו באמת אוהבים את הילדים שלנו, גם העתידיים), מספרים למשפחה הקרובה ואז גם להיליה ולליהו.

היא מאוד מתרגשת, הוא פחות. אולי הוא מבין שעכשיו תהיה לו תחרות. בכל מקרה, נשלפים ממעמקי הארון כל הספרים שעזרו להיליה לקבל את העובדה שעוד מעט יהיה לה ליהו קטן מתוך מחשבה שהפילפילים ודומיהם יעזרו לו. אנחנו מבקשים מהם לא לדווח לכל העולם על הנושא ושישאירו את זה בתוך המשפחה. זה לא עוזר. למחרת כל ילדי הגן (והוריהם) יודעים שאמא של היליה בהריון. אנחנו לא מתרגשים, הרי תיארנו לנו שזה מה שיקרה.

הכל ממשיך באותה אווירה חצי היסטרית חצי מאוהבת במשפחה שמתעדת לגדול ב25%. הילדים מתחילים לחשוב על שמות, ההורים עוד לא שם, אבל בהחלט מתרגשים. עד לסקירה הראשונה

ואז הכל קורה שוב

חוזרים לברונשטיין, שבחן את היליה ואת ליהו, אמא שוב מתפשטת בלי שלאבא מותר להסתכל, נשכבת על המיטה, מחזיקה לאבא את היד, מפלס החרדה מטפס ו…. שוב אין דופק.

אמא קולטת מיד ומליטה את פניה, אבא עדיין ממאן להאמין ומחכה שהגורו הגדול יאשש את הפחד הגדול שלהם. הרופא, מצידו, לוקח את הזמן, בוחן את העובר מכמה כיוונים עד ש:"אני מצטער… לעובר אין דופק". אמא ואבא בוכים קצת, מתעשתים ומתארגנים ליציאה. הרופא מנסה לנחם קצת, אבל אין באמת איך, למרות שיש לו המון נסיון בנושא.

עושים כמה טלפונים מדכאים למשפחה, מבקשים לא לספר עדיין לילדים ומתקשרים לרופא הנשים של אמא. הוא אומר שגרידה תהא מסוכנת מדי עכשיו ועדיף ללכת ללידה שקטה. אמא ואבא נוסעים לבית החולים על מנת להתחיל בתהליך.

הם מקבלים חדר פרטי משלהם, אמא מקבלת גם אינפוזיה. מסבירים להם את כל התהליך שכולל המון דברים אבל בעיקר משהו שיזרז את הלידה. בלי הטרגדיה שמסביבם, מרגיש כמו ירח דבש. עם משרתות. כל שעה נכנסת אחות סופר נחמדה לחדר, שואלת אם אפשר לעזור ומשתדלת לא להפריע לאבל והמתח של אמא ואבא. סבא וסבתא מגיעים לכמה זמן. תמיד טוב לראות אותם, אבל לבסוף הם נאלצים לחזור הביתה, כי מישהו צריך לטפל בילדים…

הפעם, זה אפילו גרוע יותר

בשלב מסוים, אמא ואבא רעבים. מה לעשות שהאוכל של בית החולים לא ממש מעורר תאבון? אבא קופץ לקניון הסמוך להביא משהו טעים. אחראית המשמרת רואה שעובר עליו משהו, אז הוא מקבל מלא הנחות. זה לא באמת משמח אותו. כשהוא חוזר, מורעב מהריח שמילא את הרכב שלו, אמא כבר על קוצים. נראה שזה הולך לקרות.

אבא לוחץ על הכפתור שיקרא לאחות, נאחז באמא (שעברה לישיבת לידה. אם אפשר בכלל לקרוא לזה ככה) ומעודד אותה ללחוץ. אמא נאבקת קצת. ואז עוד קצת. ואז הרבה. האחיות לא מראות נוכחות. מוזר, קודם הן היו כאן כל הזמן. אמא ממשיכה ללחוץ עד שבדחיפה אחת נואשת מגיח ממנה עובר חייזרי למראה.

אבא מתרה באמא לא להסתכל עליו, כי נראה לו שזה לא יעשה לה טוב. היא מתעקשת והוא מתרצה. העובר שוכב על המזרן, תווי הפנים אינם ברורים אמנם, אבל זהו אכן בנאדם. עם דגש על הבן. אמא ואבא מתבוננים בו עוד קצת, מחובקים, עד שמגיעה האחות ולוקחת אותו משם. אחרי שהיא מנקה קצת את אמא ומחליפה לה מצעים, אמא מבקשת מאבא ללכת לצלם אותו. שיהיה. אבא קצת נחרד, אבל הולך בכל זאת. האחות שאיתו מעודדת אותו להסתכל ולבחון, כי זה באמת מרתק. היא צודקת.

ו….שוב מתאבלים

הפעם כבר הסטטיסטיקה לא מעודדת. מקרים כאלו קורים פחות, אבל קורים. יקח הרבה זמן עד שיגלו מה קרה לנפל, עד אז, אמא ואבא בחרדות. להמשיך לנסות, לחכות, מה זה משנה בעצם? האבל הוא אותו אבל, הכעס הוא אותו הכעס ורק התמונה שלו על מיטת בית החולים מסרבת להרפות. היצור הקטן והשברירי הזה לא ימנע מהוריו שעות שינה, לא יפלוט על פרצופם את ארוחת הצהריים (השנייה), לא יעשה קקי גב. לא, זה לא מנחם להסתכל על זה ככה, אבל אין באמת משהו שכן…

רגע של עברית

האישה לא מפילה, העובר נופל (ולכן הוא מכונה נפל, אפילו תינוק עד גיל חודש נחשב לכזה). ברוב המקרים שבהם ההפלה לא ייזומה, כמובן. וכן, אני בדעה שהאישה ואבי התינוק יכולים להחליט על הפלה מלאכותית (עם כל הסייגים המקובלים – שכל אחד יחליט לעצמו מהם). איך זה מסתדר עם זה שאני רוצה לשבת שבעה? וואלה, לא יודע. אני מדבר על רגשות עכשיו. ההגיון יחזור אחר כך. אני מקווה.

בסוף, החיים ממשיכים

כי כאלו הם. אנחנו עדיין לא לגמרי שם, אבל יודעים שזה יגיע. הזוגיות שלנו תתמודד עם המצב ותשתנה. לא יכולים להגיד אם לטוב או לרע, אבל תשתנה. ואנחנו נמשיך באהבה הזו שלנו. שהיא רק שלנו ואנחנו בנינו אותה. ויום אחד, אם ירצה השם, או שהכוכבים יסתדרו בצורה מסויימת, או שהטבע יחליט שהפעם דווקא סבבה ולא ניפול לסטטיסטיקה, יהיה כאן עוד סיפור של ילד או ילדה, זה באמת לא משנה לנו.

העיקר שיהיו בריאים.

 

 

 

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הסיפור של אלו שכמעט הצטרפו למשפחה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s