הסיפור של אייל – גם די ארוך

תגידו שלום לאייל, הוא נולד ב19 למאי 2016 במהלך שהפתיע את כולם, חוץ מאת אמא שלו.

IMG-20160719-WA0038

זכיתם בי

הסיפור שלו מוגש כאן לפניכם כדי שתוכלו להחליט לבד האם הוא הפרס שלנו, או שאנחנו שלו:

פרק ראשון: לחץ והיסטריה (Better get up on your run)

ברוך הסתובב בכלאו כבר כמה דקות טובות, תוהה למה אף אחד לא מתייחס אליו. הוא אמנם רק הגיע לכאן אבל שאגות השמחה שציפה להן מאמא ואבא בוששו. ההיפך הוא הנכון. אמא חיכתה עם הבדיקה, חיכתה וחיכתה וכשסופסוף כבר עשתה פיפי על המקלון היא רק ניגשה לאבא בשקט וסיפרה לו שברוך כבר כאן.

אבא ואמא התרגשו מאוד, אבל לא סיפרו לאף אחד מה קורה. הלכו לרופא הוותיק, שיבדוק ויאשש את המקלון. הוא בדק את אמא היטב וקבע לו"ז ארוך ומפורט שאמא תצטרך לעבור, הכולל: דקירות, בדיקות, סקירות ועוד כל מיני דברים שאמא לא שמעה כי הלך הרוח הכללי היה היסטריה.

אבא החליט שהוא לא יהיה בהיסטריה, נכנס להדחקה עמוקה וסירב לדבר על הנושא. כך חלפו להם הימים כשהיליה וליהו לא חושדים בדבר ואמא ואבא מתלחשים בינם לבינם מתי לספר מה ולמי. פעם בשבועיים נסעו לראות את הרופא שהמשיך להרגיע אותם. זה לא עבד כל כך טוב…

פרק שני: לחץ מתמשך (Move around like a scientist)

20160521_154101ברוך לא ידע את נפשו מרוב אושר. ילד שלישי זה כבר לא צחוק, בדרך כלל ההורים מתעלמים ונותנים לו לגדל את עצמו, אבל ברוך לא נתן להם. אם זה לא היה בחילות, אז כאבים, אם לא כאבים, אז דקירות, אם לא דקירות, אז בחילות לאבא.

ואז הגיעה השקיפות העורפית, הבדיקה החשובה ביותר. אמא ואבא שינסו מותניים, חזרו לרופא הוותיק, חציים שוכבים, חציים עומדים וכולם בלחץ מטורף. האם הכל יהיה בסדר? יראו ראש? יראו בולבול? דוקסוס ונוזוס? הרופא היה רגוע וניסה להרגיע גם את אמא ואבא. הכל נראה בסדר, הכל במקום, רק איברי מין עדיין לא נראים.

חזרו הביתה, אמא ואבא רגועים חלקית, ברוך באטרף שיש רק לעובר שהחליט שהוא כאן כדי להישאר, שינסו להתעלם ממנו כמה שירצו. התלבטו אמא ואבא אם לספר להיליה וליהו והחליטו שלא. התחילו לחשוב על שמות והתייאשו מהר. הלחץ הכריע אותם. "עוד יהיה זמן לזה" חשבו לעצמם. ברוך לא הבין בכלל על מה ההתלבטות, הרי קוראים לו ברוך…

הזמן המשיך לעבור בנעימים, עם גערות שלא יקפצו על הבטן (היליה וליהו), כאבים בכל הגוף ובחילות (אבא), עייפות (אמא) ושוטטות חסרת מעש (ברוך). מפעם לפעם הלכו שוב לפגוש רופא כזה או אחר וסיפרו לכולם איזה סיפור מצוץ מהאצבע, כדי שלא יחשדו. ברוך נפגע מכך שמסתירים אותו, אבל זה לא שהייתה לו הרבה ברירה.

פרק שלישי: לחץ והתגלות (We don't arrive, without a surprise)

אמא לא אוכלת מאכלי ים, בשר בפחות ממידת עשייה של סוליה, לא צורכת אלכוהול והפסיקה את שיעורי הTRX אצל דודה שיר. החשדות כבר עולים וההורים חושבים שאולי הגיע הזמן לחשוף את קיומו של ברוך לעולם. עם כל הכבוד לסבים וחברים קרובים, הראשונים לדעת יהיו היליה וליהו.

מכיוון שיכולת שמירת הסודות של הילדים משתווה רק ליכולת של טרנטינו לעשות סרט מחורבן (כלומר, לא קיימת) ההורים היו צריכים לחשוב איך עושים זאת בזהירות ומבהירים להם שעדיף לשמור על הידיעה לעצמם. אחרי מחשבה עמוקה הם הגיעו למסקנה שהיליה וליהו יכולים לחיות עוד קצת בלי הסוד הזה.

הימים נקפו והבדיקות המשיכו עד שהגיעו לסקירת המערכות הראשונה, הבדיקה החשובה ביותר. גילו שברוך הוא בן, אף אחד לא הופתע (בעיקר לא ברוך) ונכנסו שוב ללחץ. כשחזרו הביתה החליטו שדי, עכשיו כבר מספרים. אז חיכו עוד חודש וחשפו בפני הילדים את קיומו של ברוך בעולם.

דאגלאס אדאמס אמר פעם שהדבר שזז הכי מהר ביקום הן חדשות רעות, מה שיצר מלא בעיות כי חלליות שהונעו בחדשות רעות היו מגיעות לאזורי מלחמה הרבה לפני שהיא פרצה וזה יצר מלא פרדוקסי זמן. לצער כולנו, הוא נפטר ולא חזה ביעילות בה היליה הפיצה את הבשורה שאמא בהריון. ברוך, סופסוף, זכה ביחס המגיע לו, בריבית דריבית. כולם התלהבו ובאו ללטף לאמא את הברוך.

פרק רביעי: לחץ ושיום (Charlie's shakin' me )

עכשיו כבר הגיע הזמן לחשוב על שם. הילדים נרתמו במרץ למשימה והציעו את השמות של כל גיבוריהם. אמא ואבא פסלו את השמות של יחידת החילוץ (למרות שברוך עצמו די התלהב מצ'ייס), כוח פי ג'יי ובצלאל (ליהו והשטויות שלו). הבדיקות והתקפי הלב הקטנים שבאים עם כל אולטראסאונד המשיכו בתדירותן וברוך המשיך לגדול ולגדול.

פסטה עדיין לא הבינה על מה כל ההתלהבות והכרכור מסביב לאמא, או למה לא מרשים לה לקפוץ עליה יותר, נעלבה וברחה שוב כדי לחפש חברים חדשים. היא חזרה עם הכלב החדש של השכנים שהיה חמוד, אך קצת פחדן. בינתיים אבא החליט שגם אם לא בוחרים לברוך שם, עדיין אפשר לתת לו שם עבודה ובחר בצ'רלי. השם התקבל באושר עילאי על ידי הילדים והם לא הפסיקו להשתמש בשם:
"אמא, צ'רלי יהיה חמוד?"
"אבא, לצ'רלי יהיו צעצועים משלו, נכון?"
"אמא, אני ממש אוהבת את צ'רלי!"
"אבא, הבטן שלך גדולה כי גם לך יש צ'רלי?"

למחרת הם פגשו את בעליו של החבר החדש של פסטה וגילו שגם לו קוראים צ'רלי. הילדים הופתעו מאוד. הם הופתעו אפילו יותר כשאבא שלף את השיר הבא:

 

פרק חמישי: לחץ ודקירות קלות (In a minute I"ll be there)

הגיעה השעה לבדיקה החשובה ביותר: דיקור מי שפיר. הלכו אמא, אבא וברוך לבית החולים בחיפה לביצוע הדיקור. מסביבם עוד המון הריוניות בשלבים שונים וכולן לחוצות. האבות הסמוכים לחוצים כי נשותיהן לחוצות ורק המזכירה רגועה מאוד. למעשה, היא כל כך רגועה שהיא כלל לא נמצאת.

אחרי המתנה של שעה המזכירה מגיעה והתור מתחיל להתקדם. בעוד אמא ואבא מסתודדים בינם לבינם (כלומר מרכלים על כל מי שמסביב), ניגשת אליהם סטודנטית נמרצת ומזמינה את ברוך להשתתף בניסוי. אמא ואבא מנדבים אותו בשמחה, למורת רוחו. מתברר שכשיהיה בן כמה חודשים יבדקו אותו קצת. לאמא ואבא לא אכפת, כי גם ככה בודקים אותו מלא ואם אפשר לעזור למדע, למה לא?

מגיע תורם, הלחץ מטפס לשיאים שלא הכירו, מה שגורר מאבא חוש הומור דלוח במיוחד. אמא והרופאה מחליפות מבטים שאומרים:
-"סליחה, בדרך כלל הוא יותר בסדר. רק טיפה, אבל יותר"
-"זה בסדר, גם בעלי ככה"

הבדיקה עוברת בקלות, נראה שהרופאה יכולה לעשות אותה גם תוך כדי שינה. עכשיו נותר רק לחכות לתוצאות. שום לחץ…

פרק שישי: לחץ וזיכרונות מתוקים (Little woman send me some)

IMG-20160719-WA0032הילדים שמחוץ לרחם כבר ממש מתרגשים, אמא ואבא שולפים את כל הספרים שמדברים על לידות של אחים קטנים כדי להכין את ליהו למאורע הסתנדווצ'ותו. בארגז מהבוידעם יש עוד כל מיני צעצועי ילדים ששכחו מקיומם והם מעלים חיוך על פניהם (על הארגז רשום "ילד שלישי"). ליהו מאוד אוהב את הספרים החדשים למרות שנראה שהוא לא ממש מפנים את המסר. ברוך חושב לעצמו שאין מה לדאוג, כשהוא יגיע, ליהו יסתדר. או שלא, לברוך לא באמת אכפת.

עד שיגיעו התוצאות של הדיקור, הולכים לבדיקה החשובה ביותר: סקירה שנייה. חוזרים ההורים לברונשטיין הגדול שמאשר שהכל בסדר. ברוך בעיקר מתלהב שאפשר לעשות את הסקירה גם מבחוץ והוא לא צריך לחלוק את הרחם עם המוט המטופש הזה.

מגיעות תוצאות הדיקור, הכל תקין. אמא ואבא נאנחים בהקלה (רגעית) ותוהים ממה יש צורך להילחץ עכשיו. התשובה מגיעה בתצורת הילדים שלהם (אלו שמחוץ לרחם) שבודקים את היכולות ההוריות שלהם בשלל גישות דורשות תשומת לב. החל מאי התעוררות בבוקר, דרך שבירת צעצועים ועד לטנטרום הבלתי נמנע. מה שגורם לאמא ואבא לתהות אם הם קיבלו את ההחלטה הנבונה כשהחליטו שהם צריכים עוד אחד…

פרק שביעי: לחץ ותנודות קלות (Everybody do the twist)

ברוך, נחוש בעמדתו שיש להתייחס אליו לפחות כמו לשאר אחיו, מתחיל לבעוט. למען האמת יש להניח שהוא בועט כבר זמן מה, רק שעכשיו אמא גם מרגישה אותו. אבא עדיין לא וזה קצת מבאס אותו. היליה גם לא מרגישה, למרות שהיא דבוקה לבטן של אמא 24/7, אבל זה לא מפריע לה לספר לכולם שאתמול צ'רלי בעט בה.

ליהו נוקט בגישת ההתעלמות ורק יודע לספר שלאמא יש צ'רלי בבטן. מהטון שלו אפשר לחשוב שמדובר במחלה סופנית. ברוך ממשיך בשלו, אוכל, גדל ומשתדל להפריע לאמא כמה שיותר. רק בזמן הבדיקות הוא נח, כדי שהרופא לא יגלה שהוא עושה צרות. עד שאמא נזכרת בטריק עם השוקולד לפני הבדיקה מה שגורם לו להשתולל כמו רוקסטאר בפנטהאוז של מלון ("אני נשבע לך, אדוני השוטר, שהתרנגול הזה היה בחדר כשהגענו") ולרופא לציין שהוא העובר הפעיל ביותר שראה.

אמא הולכת לבדה לבדיקה החשובה ביותר: העמסת סוכר. אפילו רמת הסוכר התקינה של אמא לא מורידה את מפלס החרדות. בטח לא כשליהו מתעניין באגביות אם אחים קטנים תמיד נופלים על הרגליים כמו חתולים.

פרק שמיני: לחץ וחרדות (Big daddy will advice)

IMG-20160719-WA0033הימים נוקפים ונוקפים, כולם כבר מרגישים את ברוך בועט והוא מתמוגג מהיחס ומשתדל לעשות זאת כמה שיותר. הבדיקות ממשיכות ללא תוצאות מיוחדות והרופאים (וגם אתרי האינטרנט על הריונות שאמא פוקדת מדי יום) ממליצים לספור את תנועות העובר. אמא משתמשת בתירוץ הנהדר הזה כשהיליה וליהו משתוללים ("שקט עכשיו, אני צריכה לספור") וברוך מרגיש מועיל במיוחד.

אפשר להגיד שהלחץ יורד קצת עד שאמא מחליטה להתעלף לה כשהם נוסעים לקריות.

אבא מסובב מיד את הרכב לבית החולים ושם מבטיחים להם שהכל בסדר. זה לא עוזר הרבה. בטח לא כששבוע לאחר מכן אמא מדווחת שהיא לא מרגישה כמעט את צ'רלי. ברוך, עצבני שלא משתמשים בשמו מחזיר לה בבעיטות חוזרות ונשנות שהיא לא מרגישה. שוב בית חולים.

בבית החולים, אחרי עוד מלא בדיקות, מודיעים לאמא ואבא שהכל בסדר, אבל רוצים להשאיר את אמא למעקב של לילה. אבא מחליט שנמאס לו מהלחץ ואחרי שהוא מאשר את דעתו עם אמא, הוא אומר שלדעתו הם צריכים ללכת הביתה. הרי האולטראסאונד הראה שהכל בסדר. אמא ואבא חוזרים הביתה וברוך מוכיח להם בדרך שאכן הכל בסדר.

פרק תשיעי: לחץ וצירים (Sunset…sunrise)

מועד הלידה של ברוך מתקרב, הוא שמנמן וחיוני ואפילו הרופא כבר לא רוצה לראות אותו עד שבוע 42. התאריך המיועד יוצא בסביבות מירוץ הר לעמק שהוא מירוץ שליחים של פסיכופתים שהמשפחה של אבא לקחה על עצמה לנהל חלקים ממנו. כולם מתרגשים מהמאורע שגוזל 48 שעות מכולם ורק אבא מנסה לפתור את הלוגיסטיקה הכרוכה בלהיות בשני מקומות באותו הזמן (כשכל המשפחה שלו לא פנויה לעזור), אם יהיה צורך.

הפתרון הלוגיסטי המורכב שמצא הוא כדלקמן:
סבתא זהבה תבוא להיות עם אמא בבית בזמן שאבא במירוץ. רוני, האחות המדופלמת, תהיה בדקת קריאה בביתה. הצוות של אבא הורחב כדי שיהיה לו גיבוי למקרה של הקפצה והרכב שלו יחכה בנקודת אמצע המירוץ.

את ברוך כל זה לא הרשים.

בבוקרו של יום המירוץ (שמתחיל בערב) הוא התחיל ללחוץ. אמא חשבה שאלו לא ציריים רציניים ואבא צידד בעמדתה. רוני באה לארח חברה לאמא המתייסרת (לא רציניים הצירים, כן?) ולעזור קצת עם הילדים. אבא חזר מהעבודה כדי לגלות שהוא לא הולך למירוץ באותו הערב. לא היה גם טעם לספר למשפחתו על הצירים שכן כולם היו עסוקים במירוץ.

המשפחה העבירה לילה כמעט סטנדרטי בביתה יחד עם רוני שהתנדבה לישון על הספה והילדים כמעט לא הרגישו בכלום. מלבד ברוך שהרגיש רצון עז לצאת לחופשי. בבוקר אבא ואמא נסעו לבית החולים בזמן שרוני שילחה את הילדים למסגרותיהם. כשהגיעו לשם ובדקו את אמא התברר להם שהלידה אפילו לא קרובה…

פרק עשירי: לחץ פיזי מתון (Intimate sight has come into light)

אם אתם מודאגים, הסוף טוב

אם אתם מודאגים, הסוף טוב

האחות במיון היולדות (שלקח מלא זמן למצוא אותה בכלל) אמרה שלא נראה שיש פתיחה רצינית ואולי כדי שילכו להסתובב קצת ויחזרו עוד שעתיים. אמא ואבא הסתכלו זו על זה בייאוש והלכו לעשות את הדבר הגיוני שיש להורים לכמעט שלושה ילדים לעשות: לישון באוטו. האמת שאמא לא ממש ישנה, שכן ברוך לא נתן לה. אבא נחר.

כשחזרו לאחר שעתיים למיון האחות נענעה בראשה לשלילה, כאילו אומרת "לא יקרה היום". חיכו עוד קצת לרופאה שבדקה את אמא שוב ואיששה את מסקנותיה של האחות. אמא נתנה ברופאה מבט מיואש מלווה בתחינה, הרופאה הסתכלה עמוק לתוך עיניה של אמא ושאלה: "את ממש רוצה ללדת היום, נכון?"
אמא הנהנה בביישנות האופיינית לה והרופאה אמרה: "אז בסדר. הכינו את חדר הלידה!"

אמא ואבא חיכו עוד קצת עד שהחדר היה מוכן, לא כל כך ברור למה שכן במתחם שבעה חדרים ורק אחד מהם תפוס…
אבא בהתרגשות מוחלטת שכן מעולם לא חתך את חבל הטבור של מי מילדיו הגדולים והוא ממש מקווה שהפעם יצלח בידו.

כשנכנסו אל חדר הלידה המתינה להם שם המיילדת החביבה אדוה שחייכה אליהם בנעימות והחלה בהכנות ללידה. הסיפור כלל כל מיני פרוצדורות רפואיות מסובכות, אבל אמא ואבא כלל לא שמו לב אליהן שכן אדוה הייתה סופר נחמדה וקשקשה אתם על הא ועל דא. ברוך התנגד לתחרות ואותת לאמא שהוא לא מתכוון לתת לאדוה לנהל כאן את העניינים.

פרק אחד עשר: לחץ פיזי לא כל כך מתון (Be free, be long)

צחוק צחוק

צחוק צחוק

נתנו לאמא אוקסיטוצין, שזה לטינית ל"בוא נכאיב לך קצת" והכיף התחיל. אמא מחוברת לעירוי מצד אחד, למוניטור מהצד השני והכאבים באים גלים גלים. כל ציר חזק מקודמו והמוניטור מראה את עצמתם בגלים ובמספרים, רגועים בהתחלה ואז ה"בוא נכאיב לך קצת" נכנס לפעולה. קודם לכן המוניטור הראה שרמת הצירים הגבוהה ביותר היא 22. עכשיו היא על 36 ולא נראה שהיא מתכוונת להפסיק לטפס.

אדוה שואלת את אמא אם היא רוצה סמים. היא מנסה לענות, אבל ברוך, שהרחם נותן לו לא מעט עזרה, משתק אותה למשך דקה. כשהכאב עובר היא שואלת מה יש לאדוה להציע. את האפידורל אמא שוללת מיד, ככה שנשאר לה לבחור בין פטידין הנרקוטי לגז צחוק. היא הולכת על השני, לשמחתו של אבא, שכן תמיד רצה לנסות ולראות מה זה עושה.

אדוה פורסת את הצינורות הרצויים ואמא מקבלת מסכה מגניבה כזו של הרעים בסרטים. אבא שוקל מתי יהיה זמן טוב לבקש מאמא "שלוק", אבל ברוך המתוגבר ממשיך לנהל את העניינים ואמא נצמדת למסכה כמו ילד לצעצוע ישן שהוא כבר לא משחק בו כשאורח מבקש אותו. הצירים רק מתגברים ואבא מעודד את אמא: "כל הכבוד! הגעת ל55! קדימה! אני בטוח שבציר הבא תוכלי להגיע ל60!"

אמא קצת מצטערת שאבא לא הלך לנהל מירוץ בכל זאת…

פרק שנים עשר: לחץ אמיתי מאוד (Slip it into a summer spell)

ברוך מחליט שמספיק, הוא רוצה החוצה. לאמא כואב כבר ברמות שהופכות את גז הצחוק לבדיחה לא מצחיקה, המים פקעו וכולם מוכנים (חוץ מאבא שעדיין תוהה איך לקבל שלוק). ברוך מתחיל במסע הארוך החוצה לעולם, אמא לוחצת ולוחצת, אדוה מעודדת ואבא מנסה לצלם, להחזיק את היד של אמא ולעזור לאדוה בבת אחת (מה שגורם לו להיכשל בשלושתם).

הראש כבר כאן, ההתרגשות בשיאה, אלא שאז ברוך מחליט שנוח לו ככה ונשאר כשרק ראשו בעולמנו ושאר הגוף באמא. הוא תוהה לעצמו כמה זמן יוכל למשוך ככה ולהנות משני המקומות הכי מעניינים בהם היה בחייו הקצרים, אלא שלאדוה יש תכניות אחרות. היא מנסה דרך אחת, ואז דרך אחרת, דוחפת יד מלמטה, לוחצת לו קצת בכתפיים, אבל ברוך לא נענה לחיזוריה.

אדוה קצת נלחצת, אבא שוקל אם להשתמש ב"טון" ולפקוד על ברוך לצאת החוצה ואמא? היא כבר לא מרגישה כמעט כלום מרוב כאב. כלומר, עד שהיא רואה את הפרצוף הלבן של אבא ומבינה שיש בעיה. אדוה מבינה שברוך עקשן וממש נוח לו איך שהוא, רק שכדאי שייצא כבר, מסיבות רפואיות. היא קוראת לעזרה ואמא ואבא נחרדים. אמא מודאגת לשלומו של ברוך ואבא תופס מהר את המספריים כדי שרק הוא יוכל לחתוך את חבל הטבור. ברוך לא כל כך מבין את גודל המהומה ורק מנסה להבין איך מפעילים את הריאות האלו שלו.

לחדר נכנסים תוך פחות משלוש שניות עוד שתי מיילדות, שתי רופאות ומנהל המחלקה (מזל שהיה ריק) מעיפים את אבא לקיבינימאט (חחחחח… אם רק היו יודעים איפה המספריים) ואוחזים בברוך מכל הכיוונים. האחות הבכירה לוחצת לאמא על הבטן, מנהל המחלקה אוחז בגבו ובכתפיו של ברוך והם מנסים להביא אותו לעולם. זה לא כל כך הולך להם, עד שהמיילדת נעמדת לאמא על הבטן בעמידת ידיים ומנהל המחלקה עושה תנועה סיבובית בידיו משל ברוך היה בצק של פיצה.

פרק שלושה עשר: שחרור לחץ (When I pick up on that smell)

היה גם סלפי יותר מוקדם, אבל אסור להראות אותו כאן

היה גם סלפי יותר מוקדם, אבל אסור להראות אותו כאן

ברוך בחוץ, קצת כחול, עדיין לא נושם, אבל בחוץ. הוא שוכב בין רגליה של אמא וכולם מסתכלים עליו. עיניו עצומות, אבל הוא יודע שכולם מסתכלים עליו. הוא חושב לעצמו: "אוקי. מה הלאה?" בזמן שאבא תוהה אם לדחוף את כולם מדרכו ולהרים אותו ואמא מסתכלת על אבא ומנסה להבין מה קורה. היא שואלת: "מה איתו?" אבא מנסה לא ליצור עוד לחץ ואומר: "תצנמרנעמרעם" בתקווה שזה ירגיע אותה.

אלא שברוך שומע את הלחץ בקולה ופוקח עיניים. אבא מחייך ומעדכן את אמא, כל הצוות הרפואי מסתלק ומשאיר את ברוך לאדוה. ברוך מחליט שהגיע הזמן להתאמן במה שהוא הולך לעשות הכי טוב בעולם ומתחיל לבכות. אבא מצטרף מרוב התרגשות ואמא מרוב צחוק על אבא.

אדוה מניחה את ברוך על אמא ומכינה את חבל הטבור לאבא. ברוך מבלה קצת בחדר הלידה איתם ומתפנה לתחנה הבאה במסלול היילודים לבדיקת הרופא. אבא מתלווה לחדר הסמוך שם ברוך נבחן, מנוקה ונעטף ואז חוזרים לאמא המתאוששת. ברוך מתנחם בחברתה מהאירוע הטראומטי (לא הלידה, הסלפי עם אבא) והם מבלים בנעימים עד שמעבירים אותם לאזור ההתאוששות.

 פרק ארבעה עשר: לחץ סטנדרטי לחלוטין (Charlie's making me smile)

20160520_205516משם ברוך ממשיך בסבב הקבוע של ילדי המשפחה: מחלקת יילודים, מעבר לפגיה עקב צהבת חמורה, החלמה, חזרה למחלקת יילודים, פיתוח צרות אחרות, החלמה חלקית, שחרור ומעקב שבועי. בקטנה.

נותר רק נושא השם.
אבא נוטה להישאר עם צ'רלי, אבל אמא מתנגדת. אחרי הרבה שמות ובהייה בו בפגיה הם מחליטים שאייל יתאים כאן (בניגוד לפעם שעברה), למורת רוחו של ברוך שיודע את שמו למין ההתחלה. אחרי יומיים אמא נזכרת להוסיף את ברוך כשמו השני (לזכר סבתא ברכה ואחיו של סבא יוסף) והוא נרגע.

כלומר, נרגע עד לפעם הבאה שהוא רעב. או עייף. או עם חיתול מלוכלך. או חולה. או גזים. או שיניים. או שאח שלו הרביץ לו. או שאחותו לקחה לו את הצעצוע. או שהחבר מהגן נשך אותו. או שהוא עולה לכיתה א'. או ו'. או שהחברה שלו זרקה אותו. או הוא אותה. או שהוא מתגייס. או משתחרר. או טס לדרום אמריקה. או להודו. או ווטאבר.

 

מודעות פרסומת