הסיפור של היליה – אפילו עוד יותר ארוך

01102010193

תכירו, זו היליה, היא נולדה בראשון ליוני 2009. בצרוף מקרים מוזר לחלוטין, באותו היום גם הפכנו להורים.

כאן למטה תמצאו את השתלשלות האירועים שגרמו לצירוף המקרים המוזר הזה:

 פרק ראשון או: המון בדיקות

הסיפור של היליה מתחיל כמו כל כך הרבה סיפורים אחרים : בחור פוגש בחורה, בחור מתאהב בבחורה, הם עוברים לגור ביחד, הוא מבין שהחיים שלו לא שווים כלום בלעדיה, חתונה, אהבה גדולה, בלה,בלה,בלה…

אבל, כמובן שהיליה לא מסוגלת להמשיך עם העדר. התחלה סטנדרטית עוד תגרום לעולם לחשוב שמדובר בסתם עוד ילדה רגילה. אי לכך ובהתאם לזאת היליה נתנה לאמא ואבא לעבוד קשה קשה עד שהסכימה לחשוף את נוכחותה לעולם. אמא הייתה צריכה לטוס עד מקסיקו לדודה נופר ודוד אלון (לחודש שלם!!! כמעט…) כדי לגלות שהיליה הואילה, ברוב טובה, לחלוק את העולם איתנו. אמא גילתה שהיא קצת מאחרת, אז היא עשתה קצת פיפי על מקל, כי אין דרך רומנטית מזו לגלות הריון, ושלחה לאבא תמונה מרגשת ברשת הסלולרית שהפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו – ממש כמו היליה. אבא בדיוק חזר מטיול קטן עם שני חברים ולא ידע איך לשחרר את כל אנרגיית האושר שהחלה לפרוץ ממנו. אמא חזרה ממקסיקו והזוג הצעיר היה מאושר מאין כמותו ונשבע שלא יהיו שוב ביבשות שונות.

עד שהם גילו שיש קרוב לשבעת אלפים, שש מאות, תשעים ושלוש בדיקות שהם צריכים לעשות. ואלו רק הבדיקות שהיה צריך לעשות לפני ההריון.

אז אמא ואבא שינסו מותניים, ובעיקר את הורידים של אמא, והחלו ללכת לכל מיני אחיות ורופאים שדקרו אותם כדי לגלות האם היליה תהייה ילדה בעייתית או שמא רגילה ונורמלית. הבדיקות הראשוניות היו בסדר גמור, אמא ואבא, וגם הרופאה חסרת החן והשיניים שפרשה עליהם חסות, היו מרוצים. ואז כבר הייתה תמונה קטנה של היליה הקטנה מהבטן הקטנה של אמא. אמא כבר קיבלה כדורים בכל מיני צבעים והשמחה רק התחילה. אמא ואבא התחילו לספר למשפחה ולחברים הקרובים וההתרגשות הייתה רבה – להיליה יהיו שתי סבתות רבא, לא עניין של מה בכך.

אבא החליט שאין זמן מתאים מזה לצאת עם חברים לאמסטרדם. בצהרי יום הטיסה הלכו אמא ואבא לעוד בדיקה אחת, שקיפות עורפית שמה, ובה ראו את היליה כבר גדולה וברורה. הרופא הנחמד אמר שהסיכוי לתסמונת דאון הוא אחד לשבעת אלפים ושלדעתו זו בת, אמא ואבא חייכו כי תיארו לעצמם שכך והיליה רק חשבה לעצמה :"ברור שאני בת, מה עוד אני יכולה להיות?".

אבא חזר מהחופשה, ושוב אמא ואבא התלוננו על חוסר היכולת להתקיים בנפרד והבטיחו שלא יפרדו שוב. הבדיקה הבאה הייתה סקירת מערכות מוקדמת. היליה לקחה את אמא, אבא ואת שתי הסבתות עד לפתח תקווה הרחוקה – ממש חוץ לארץ. הרופא בעל הבלורית קיבל את כולם בסבר פנים יפות, הושיב את כולם מסביב לאמא כשהם מוקפים במסכי מחשב, והתחיל ללחוץ על היליה ולהראות אותה לכולם בעזרת מיכשור קולי. היו תמונות באמת יפות, הרבה מאוד תמונות צבעוניות, בעיקר של הלב של היליה. אבל הבלורית לא אמר כלום. רק בהה במשך שניות ארוכות בצבעים הכחול והאדום מתערבבים זה בזה ושתק. במהלך הבדיקה הראה לכולם את הכבד של היליה, את הטחול, את כליות ועוד כל מיני אברים מתוקים. הוא גם הראה את אברי הרבייה, מה שהוכיח לכולם שהיליה היא אכן היא. בסוף הבדיקה ציין שהיליה נראית בריאה ושהכל נראה בסדר והמשפחות (הקיימות וזו שבדרך) היו מאושרות.

הבדיקה הבאה הייתה משהו שנקרא : "חלבון עוברי". מטרת הבדיקה היא בעיקר להלחיץ את כולם לגבי התוצאה, כי גם הבדיקה הזו בודקת אחוזים לתסמונת דאון. כולם היו מאוד מרוצים כשתוצאות הבדיקה הקטינו את הסיכויים לתסמונת דאון לאחד לשניים עשר אלף.

בינתיים, היליה גדלה, והפכה מעוברית קטנה לעוברית גדולה ובועטת, אבא לא הצליח עדיין להרגיש אותה, אבל לאמא היא עשתה צרות… ההורים לעתיד גם קיבלו עצות כיצד להתנקם מדודה נתי. הם לא רצו לחשוף סודות, אבל מדובר בעיקר בשימוש בפנס חזק ובמוזיקה רועשת.

לאחר שלקחו את היליה לראות כל מיני רופאים גדולים וחשובים (שעולים הרבה מאוד כסף – "אבל זה שווה את השקט") החליטו אמא ואבא לנצל את הביטוח הבריאותי שלהם וללכת לרופא "רגיל" מהקופה. הבדיקה שאותה ביקשו לעשות אצלו נקראה "סקירת מערכות מאוחרת". הרופא היה מאוד מאוד נחמד, קצת דתי, אבל אף אחד לא מושלם. הוא בדק את היליה מכף רגל ועד ראש, בעיקר את המוח, והיה מאוד מרוצה ממה שראה. גם אמא ואבא שמחו שהרופא אישר שהכל בסדר עם היליה, הם חשבו שהנה, הכל מסתדר, עוד כמה חודשים והיליה תצא לאוויר העולם, בריאה, שמחה ומפיצה אושר.

קצת אחרת

פרק שני או: העלילה מסתבכת

למחרת התקשר הבלורית. הוא היה קצת רציני וביקש מאמא ומאבא לא להלחץ, אבל הוא רוצה לפגוש אותם במשרד שלו. אמא ואבא נלחצו מאוד ונסעו שוב לחו"ל, לפתח תקווה. הבלורית הכניס אותם בסוף הערב, כשכבר לא היה אף אחד בחדר ההמתנה שלו, וביקש מאמא ואבא לשבת. אמא לא ידעה מה לעשות עם עצמה ואבא כבר ראה איך הוא משכיב את הבלורית לרצפה באגרוף מדוייק. הבלורית העביר יד בשערו (תנועה שעשה כל שלוש דקות לערך) ואמר שבבדיקה שעשה קודם הייתה חריגה. הוא לא ידע בזמנו מה זה אומר ולא רצה להלחיץ את ההורים הצעירים, אז הוא העדיף לחכות לכנס שהוא טס אליו לאחרונה. בכנס הוא נפגש עם רופא לבנוני מפורסם והראה לו את תוצאות הבדיקה של היליה. הסתבר שהיליה היא ילדה מיוחדת מאוד – אחד הורידים העובריים (וריד שפעיל רק בזמן היות האדם עובר, כשנולדים הוא מתנוון) לא נכנס בזווית הראויה אל הלב. שם הוריד הוא דוקטוס ונוסוס, והוא מוביל דם מהכבד אל הלב. הבלורית ישב עם ההורים עוד כמה דקות, הסביר להם שאין שום סכנה כרגע בנושא, אבל לאחר שהתייעץ עם הלבנוני, הם חושבים שכדאי לעשות דיקור מי שפיר כדי לשלול תסמונת דאון. אמא ואבא היו מאוד מבולבלים. הרי הסיכוי לתסמונת דאון היה נמוך מאוד, אז מה פתאום?

מיהרו והתקשרו אל דוד האוורד. דוד האוורד הוא גניקולוג ומיילד, חכם, רגיש, נדיב, נחמד, הגון, רגוע אבל יותר מכל – אנגלי. הוא נפגש עם אמא ואבא בביתו, מזג להם קצת יין שירגעו, דיבר איתם ברכות, בנעימות ובגובה העיניים. הוא הסביר להם שדיקור מי שפיר כדאי לעשות לפני שבוע 22, כי אחרת אם הדיקור מסתבך, יכולה להיגרם לידה, וסיכויי השרידה של פג בשבוע 22 הם לא גבוהים. האופציה האחרת היא לחכות לשבוע מאוחר יותר, שאם הלידה תזדרז – לפג יהיה סיכוי. הדוד הטוב חייך, נתן מילה טובה, הרגיע ובעיקר נתן לאמא ואבא את כל המידע כדי שיחליטו לבד.  דוד האוורד קבע לאמא ואבא פגישת ייעוץ עם גנטיקאית, ד"ר ליאורה, שתנסה לעשות להם קצת סדר. ד"ר ליאורה הייתה ממש הפרופסור המפוזר, שיער פרוע, התרגשות גדולה ורצון עוד יותר גדול לעזור לאמא ואבא. היא פרצה לחדר בסערה, מנופפת בדפים שבידה, מדווחת שהיא בדקה את כל החומר ושיש לה תשובות. לפי המחקר הזריז שעשתה, היא גילתה שאין קשר בין הדוקטוס ונוסוס לבין תסמונת דאון ולכן אין צורך בדיקור מי שפיר. כמובן שכל זה לא הרגיע את אמא ואבא. ד"ר ליאורה יעצה להם ללכת לאקו לב עובר – בדיקה שבה יבדקו את ליבה של היליה, לראות אם הדם זורם בו בצורה תקינה.

דודה הדס נרתמה למשימה. היא חקרה, התקשרה והתייעצה עד שמצאה את הרופא הכי טוב במדינה לבדיקה הזו. כבר באותו שבוע אמא ואבא היו אצלו ובדקו את הלב של היליה. כרגיל, כל הממצאים היו תקינים. אמא ואבא כבר לא ידעו מה לחשוב. כל הזמן בעיות, אבל היליה בריאה ושלמה. עשו קצת חושבים עם ההורים שלהם והחליטו ללכת לסקירת מערכות מאוחרת שנייה – הפעם אצל ד"ר ברונשטיין! ה – ברונשטיין!

כיתתו את רכבם העתיק והמוזנח לחיפה, לפגוש את הגאון הצפוני. גם הפעם הצטיידו בשתי סבתות (אחת מהן רק בדרך…) ונכנסו לקוסם מארץ הדר. ברונשטיין קיבל אותם בלבביות, קצת זקף גבה כששמע את הסיפור המוזר, אבל החליט להרים את הכפפה ולבצע את סקירת המערכות השנייה השנייה הכי טובה בעולם. עבר עם כולם על כל איבר ואיבר בגופה של היליה הקטנה:

"הנה, רואים כאן – זה שערות. זה טוב, זה אומר שהיא לא קרחת."

"וכאן – יש חור שחור קטן – זה מצויין – זה אומר שאין סרטן."

"האצבעות לא מחוברות – מעולה – זה לא קוף."

ועוד כהנה וכהנה. אמא ואבא מאוד שמחו. לסיום הוא גם קינח בעוד אקו לב להיליה, סתם כדי שיהיו בטוחים כולם.

ultra

וכך, רגועים, מאושרים ושלווים יצאו כולם מהרופא מתוך ידיעה מוחלטת שהיליה בריאה שלמה ומוצלחת. זה כמובן לא מנע מהם להחליט על ביצוע דיקור מי שפיר בכל מקרה.

חיכו, חיכו לשבוע 34 שבו יהיה אפשר לבצע את הדיקור בבטחון רב יותר. הסתבר שחיכו קצת יותר מידי. יש זריקות שאמא צריכה לקחת כדי שאם יהיה זירוז לידה, הריאות של היליה יעבדו כראוי. הלכו לרופאה, קיבלו מרשם, הלכו לתחנת אחיות, אמרו שלהם שזה לא המרשם.

"מה עושים?"

"לכו למוקד רפואה דחופה, הרופא שם יתן מרשם נכון – ויש גם בית מרקחת."

אמא ואבא היו מאושרים שיש פתרון לכל בעיה ושמו פעמיהם אל מרפאת החירום שיום אחד עוד תהיה מפוארת וגדולה, בינתיים היא בשיפוצים. אה, וגם המחשבים לא עובדים.

הרופא התורן מצא גם לזה פתרון ונתן מרשם בכתב יד. את התרופה האחות צריכה להזריק לאמא, אז אמא חכתה יפה בתור בזמן שאבא ירד לבית המרקחת להביא התרופה. בבית המרקחת ידעו יפה מאוד מה אבא צריך לקבל, אבל לא מצאו את זה בשום מקום. חיפשו חיפשו ומצאו בארגז מאחורה למטה במחסן שרשום עליו " לא לשימוש!!!".

"למה?"

"פסלו את האצווה. בעצם, אני רואה פה במחשב שפסלו את כל האצוות"

"אז מה עושים?"

"לא יודע"

אחרי שאבא הודה מקרב ליבו לכל בני משפחתו של הרוקח ולעיסוקיהם המיניים המגוונים, חזר לאמא שעדיין המתינה בתור.

"אין."

"אז מה נעשה?"

"לא יודע. בואי נלך מכאן, כי אין מה לעשות פה בלי התרופה."

שמעה אחות נחמדה את השיחה והתעניינה. לאחר ששמעה על הבעיה, ציינה שבטוח יש להם את התרופה בתחנת האחיות והיא תשמח לתת לנו.
שמחו אמא ואבא עד מאוד.

התיישבו בתחנת האחיות, מוכנים להקריב איזה מהאברים של אמא שצריך. אבל אז חשבו "אם במחשב בבית המרקחת פסלו את כל האצוות, מה הולכים להזריק לאמא?"
שאלו מהר מהר את האחות. ביקשו שתתקשר לבית המרקחת (3 קומות למטה) ותברר אילו אצוות פסולות. כמובן שלאחות לקח כחצי שעה להשיג את המספר, אבל אחרי שהפעילה את חושיה החדים ביותר, גילתה שאכן, גם האצוות שאצלה פסולות.

"אז מה עכשיו, אבא?"

"אני אסע בכל בתי המרקחת בעיר עד שאמצא אצווה תקינה!"

אבא התייאש אחרי עוד שלושה בתי מרקחת. התקשרו לרופא.

"מה הבעיה? נעשה דיקור בלי זריקה!"

הגיעו מוקדם בבוקר לבית חולים זנוח ומוזנח באמצע שכונת מצוקה בבני ברק. ד"ר ליפיץ (שוב, באדיבות דודה הדס ההו כה מגניבה) היה גבוה, נאה, בטוח בעצמו ובעיקר נראה כמו מישהו שחטף הרבה מכות בתיכון. הד"ר הנחמד דיבר קצת עם אמא ואבא, חקר קצת את העבר הרפואי של היליה, חייך ואמר:"יאללה לחורר". אמא שכבה בשקט בשקט בלי לזוז, ליפיץ הסתכל על היליה במיכשור. כולם קיוו שגם היליה תשכב בשקט בשקט בלי לזוז. אז הרופא דקר את אמא בבטן, וראו במחשב שהמחט קרובה להיליה, אבל לא יותר מידי. שאב כמה מבחנות עם נוזל צהבהב ושלח את אמא להמשיך לא לזוז.

שכבה אמא במיטה בחדר קטן, מחוברת למוניטור, שישמעו את הלב של היליה ויראו את הצירים של אמא. בא רופא אחד, לקח שיק, בא רופא אחר, לקח עוד שיק, באה אחות, נתנה מילה טובה, חמודה.
חיכו חיכו, הכל בסדר. "לכו הביתה" אמרו להם. אמא צריכה לנוח 3 ימים. איזה כיף לאמא! בא סבא איתן, דאג לה, בישל לה – היה אבא.

פרק שלישי או: סיבוכים נוספים

אחרי יומיים הגיעו התוצאות הראשוניות של הדיקור (מה נקרא – דג) : הכל בסדר. להיליה אין תסמונת דאון. עכשיו נשאר רק לחכות לתוצאות הסופיות, אבל אלו כבר לא הדאיגו את אמא ואבא. עברו שבועיים, והנה טלפון מבית החולים :"אמא, אל תהיי מודאגת. יש אינברציה בכרומוזום מסויים (מס' 9) – זה נורמלי, אנחנו רק רוצים שתבואו גם אתם להיבדק". כמובן שאמא לא נלחצה, היא הייתה רגועה לגמרי, איך אפשר להיות לחוצים כשבוכים בלי הפסקה? אבא, לעומת זאת, היה לחוץ כמו ש"ג מגמגם שמגלה שהרמטכ"ל מגיע לביקור ואין לו מושג איפה הכומתה שלו. או הנשק.

נסעו מהר לבית החולים. בדרך התקשרו לד"ר ליאורה, היא הסבירה שעד כמה שהיא יודעת הכל עדיין בגדר הנורמל, אבל שיתקשרו אליה אחרי שיצאו מבית החולים. הגיעו אמא ואבא לבית החולים, הסבירו להם שהמשמעות היא שכרומוזום מספר 9 של היליה הוא הפוך. הזרוע הקצרה שלו ארוכה, והארוכה, קצרה.

"מה זה אומר?"

"שום דבר. אין לזה שום משמעות רפואית"

"אז למה קראתם לנו?"

"כדי לבדוק."

מה לבדוק? אז ככה: אם לאמא או לאבא יש את הסטייה הזו, זה אומר שהיליה ירשה אותה והכל בסדר. אם לאמא ואבא אין את הסטייה, אחת משתיים – או שהיליה לא של אבא, אלא של איזה מקסיקני. או שהיא פיתחה את זה לבד – וזה כבר חדש, אולי אפילו מסוכן.

אז לקחו עוד דם מאמא ואבא. חיכו חיכו שבוע וקיבלו תשובה לשתי השאלות – היליה של אבא! גם אבא מוטנט!
נו, אז הכל בסדר. היליה בריאה ושלמה, אמא ואבא רגועים, כולם שמחים ומחכים לשמוע את הקטנה מייבבת.

נשארה "רק" הלידה.

פרק רביעי או: צירי לידה

יום שבת, ה31 למאי 2009. אמא ואבא קמים בבוקר (טוב נו, צהריים – וזאת הייתה הפעם האחרונה שהם זוכרים שזה קרה). התאריך המיועד לפגוש את היליה הוא ה3 ליוני, אמא ואבא יודעים שרוב הסיכויים שעד אמצע יוני אמא עדיין תאפה את היליה. הם מבלים צהריים קסומים ביחד ומחליטים ללכת לסרט. הסרט היה קסום ואגדתי ואמא ואבא נהנו מאוד לשבת זה לצד זו וללטף את היליה. למעשה, הם כל כך נהנו שאבא החליט לצאת לטיול אופניים קצרצר עם החברים שלו מיד כשהסתיים הסרט. לאמא קצת כאבה הבטן, אבל הם לא התייחסו לזה. הטיול באמת היה קצר מאוד ולקח רק 3 שעות, אלא שבינתיים לאמא כאבה הבטן כבר קצת יותר. הגיעו דוד מתן ודודה שיר, לעשות קצת שמח והלכו כולם לשחק באולינג – הזמינו גם את דוד לירון ובת דודה הילי. זרקו כדורים, הפילו פינים, אכלו, שתו, צחקו ורק לאמא כאבה ההיליה. רק קצת. ורק לפעמים.

חזרו הביתה, כולם שבעים, כולם מחייכים חלק עם קצת כאבים והלכו לישון בערך בחצות.

בשעה חצות ועשרה כאבה לאמא הבטן קצת יותר. אבל היא חזרה לישון. עד רבע לאחת. ועד אחת וחמישה. ועד שכבר נמאס לה לספור היה שלוש וחצי ונמאס לה מאבא שנוחר, אז היא העירה אותו בטעות:

"איה"

"ZZZZZZZZZZZZZ"

"איה" בקול רם יותר

"ZZZZZZZZZZZZZZZZZZZ"

"קום כבר, כואב לי"

"ZZZZה מה שאני חושב שזה?"

"נראה לי…"

התחילו למדוד זמנים. כל עשר דקות כאב לאמא למשך דקה או שתיים.

אז הם נמנמו.

אמא כורעת על שש, מחזיקה בידו של אבא, ראשה על הכרית וכשכואב, היא לוחצת לאבא היד. כשלא כואב – היא נחה. אבא שוכב על גבו לידה, כשכואב, הוא לוחץ בחזרה – מראה הזדהות. כשלא כואב – ישן, וכי מה יש לו לעשות?

"איה"

כבר ארבע וחצי.

"איה"

"איה"

כבר חמש.

"איה"

"איה"

"איה"

כבר שש.

"בואי, נלך להתקלח, זה יעזור לך."

מתקלחים ביחד, מחובקים, אוהבים, יודעים שאוטוטו הזוגיות הנהדרת שלהם מפנה מקום למשהו אחר, שלפי השמועות הוא הרבה יותר טוב. אמא ואבא מושכים כל שנייה מהזוגיות הזאת. יוצאים מהבית אל התנועה של יום ראשון ברבע לשבע בבוקר. אמא כבר גונחת כל שבע דקות, אבל עדיין מחייכת. ספק באושר, ספק מנסה להסתיר את הפחד ממה שמגיע.

מגיעים אל בית החולים, זורקים את האוטו בכניסה ונכנסים רגועים אל מיון הנשים בשעה שבע בדיוק. כבר יודעים בדיוק לאן ללכת ומה לעשות בזכות קורס ההכנה ללידה. אמא יושבת ואבא מתרוצץ בין הפקידה לאחות. הכל זז, אבל נראה כאילו לא.

"איה"

"בואי מותק. צריך לתת דגימת שתן, הם לא בטוחים שאת בהריון."

"?"

"לא זמן לבדיחות?"

"איה"

"כנראה שלא."

עכשיו מחכים קצת.

ועכשיו עוד קצת.

אחרי בדיקות שתן, לחץ דם חום ומוניטור, סוף סוף, בודקים פתיחה. אמא ואבא בהתרגשות. המצב דומה לפתיחת המעטפה מהבנק עם הנתונים של קופות הגמל – מצבנו טוב? או שמא מעולה?

האחות מכריזה בהתרגשות: "שני ס"מ! ולפי המוניטור, את גולשת ללידה! הלאה אל חדר הלידה!"

"איה"

כבר כל חמש דקות.

עכשיו לאחר ההכרזה אפשר לדווח למשפחה שנכנסים אל חדר הלידה.  SMS זריז לסבים ולדודים ואפשר להתקדם

עכשיו מחכים עוד.

עכשיו רואים רופא שמאשר את האבחנה של האחות.

מזמן לא חיכו.

בחדר ההמתנה פוגשים זוג נחמד שכבר עשה זאת פעם. הם מייעצים לבקש עירוי כמה שיותר מהר, אחרת לא תקבלו אפידורל. אמא ואבא רושמים לעצמם.

מגיע סניטר. לוקח אישה ששוכבת על מיטה וגונחת בקול רם, בעלה לידה.

"קח גם את אלה" האחות מצביעה על אמא ואבא.

מאושרים שיש התקדמות, מתלווים ההורים שבדרך אל השיירה ועולים אל קומת חדרי הלידה – ממש עליה לרגל. בכניסה לחדרים הסניטר מסביר לאבות שדרך הדלת שמולם רק הבנות עוברות, הבנים הולכים מסביב אל מסדרון המלווים, הוא כבר ימשוך את האבות משם. אמא ממשיכה רגועה ובטוחה עם הסניטר שמוביל אותה אל תחנת האחיות שבין חדרי הלידה. אחת המיילדות מיד תקלוט אותה ותכניס אותה לחדר. אבא, בינתיים, מתוודע אל סיפורם של הזוג השני, מסתבר שזה הילד השני שלהם והיום בדיוק הבכור בן שנה.

אמא מוכנסת אל החדר, האחות מתחילה להסביר לה מה זה מה ואיפה. אבא בחוץ, לבד כבר, האב השני הוכנס אל החדר שלהם.

אמא מתקשקשת עם המיילדת. אבא מטפס על הקירות בפרוזדור, מתרוצץ ליד כל הדלתות, רוצה להיכנס.

אמא והמיילדת מחליפות פרטים, מתכונים, כתובות אימייל. אבא חוזר חזרה אל הדלת בה עוברות רק הנשים, מצליח להתפלח פנימה ולמצוא את אמא.

זהו, כולם כאן, חוץ מהיליה. כבר שמונה.

מבקשים עירוי וחוקן.

"חוקן תקבלו, עירוי אחרי החוקן."

"איה."

עוד קצת בדיקות, עוד קצת זמן, צריך גם לתת לחוקן לעשות את שלו. אמא מרוקנת ורגועה. טוב, אולי לא ממש רגועה. וגם די רחוק ממרוקנת. יש טלוויזיה על הקיר אבל אמא מפריעה לאבא לראות כי כל חמש דקות כואב לה. לאבא יש כורסא גדולה לשבת עליה, אבל הוא מעדיף לעמוד ולהחזיק לאמא את היד. אמא כבר בחלוק מגוחך של בית חולים.

"איה"

כבר תשע.

דפיקה בדלת מהכיוון של מסדרון המלווים. סבתא מינה כאן. אומרת שגם סבתא זהבה וסבא איתן בדרך.

"קצת הגזמתן, לא?"

"כן, היינו יכולות להיות גם קודם."

המיילדת מחליטה לבדוק התקדמות שם למטה. היא דוחפת יד והמבט על הפרצוף שלה לא מעודד את אמא ואבא.

"יש בעיה" היא מכריזה. "אין פתיחה בכלל."

"?????!!!!!!!!!!??????????"

היא מסבירה שצוואר הרחם של אמא כנראה דק מאוד מאוד, לכן חשבו במיון שזו פתיחה. בעצם, הוא רק נמתח ונראה כאילו נמחק. בנסיבות רגילות היו שולחים את אמא ואבא להסתובב קצת במחלקה אבל מכיוון שבמוניטור היליה הראתה נפילה קטנה מעדיפים להשאיר את שלושתם בחדר הלידה.

"איה"

אמא ואבא מבואסים קלות אבל לא נותנים לזה להשפיע.

"עוד לא בחרנו שם."

בין ציר לציר נזרקים שמות אל חלל האוויר. חלקם נשמעו כבר בעבר, חלקם לראשונה היום. כולם לא קשורים.

כבר עשר.

סבתא זהבה וסבא איתן כאן. עומדים מחוץ לדלת ושואלים מה קורה. אבא מעדכן את כל הידוע לו. מההתרגשות והלחץ הוא לא עושה את זה כל כך טוב, אבל זה מה יש.

אמא מקבלת עירוי. אושר גדול. צעד נוסף לקראת המפגש המשמח עם היליה.

"איה"

עוד אחות ועוד רופאה נכנסות. בודקות את אמא ואז את הגליון הרפואי הארוך והמרשים של היליה. הרבה ניירת, מעט פתיחה בצוואר הרחם.

כולן שואלות את אמא שאלות, אבא עונה. דוחפים עוד קצת ידיים לאמא. עדיין אין שינוי.

עוד שמות נזרקים לחלל האוויר.

סבתא זהבה מוכנסת אל החדר. מחבקת, מלטפת, מחייכת, מעודדת. שואלת את השאלות הנכונות.

אחת עשרה.

"איה"

אמא ואבא מעבירים את הזמן בנעימים. כל פעם מכניסים בן משפחה אחר להגיד שלום לאמא. לאמא בינתיים כואב.מאוד. היא מדלגת בין המיטה לכדור הפיזיו, חושבת על שמות להיליה ומעריצה את הסבתות שעשו את אותו הדבר תשע פעמים.

פרק חמישי או: סמים, רבותי, סמים

צהריים. המיילדות מרחמות כבר על אמא ומציעות סמי הרגעה. אמא ואבא לא מהססים וישר אומרים כן. שמים לאמא באינפוזיה. תוך חמש דקות, אין עם מי לדבר. נתנו לאמא פטידין, עכשיו היא תישן.

"איה"

כל חמש דקות אמא מתעוררת לעוד ציר כואב. מיד כשנגמר הציר, היא חוזרת לישון. עייפה מידי בשביל להגיב לסובבים אותה. מפעם לפעם סבתא זהבה נכנסת, שואלת מה העניינים. אבא כבר לא נותן לאף אחד להיכנס, אמא ישנה עכשיו. אבא עומד לידה ומחזיק לה את היד. אין לו הרבה מה לעשות. הוא בוהה במכשיר הטלוויזיה שמעל המיטה. הוא לא ממש יודע מה רואה, הוא פשוט מבין שעברו שעתיים כשהשחקנים בסרט התחלפו. אמא כ"כ עייפה בדקה הכואבת שהיא ערה בה, שאין לה כוח אפילו לבקש ללכת לשירותים. היא צריכה מלא פיפי כי האינפוזיה נגמרה כבר, אבל היא לא רוצה לוותר על שעות שינה.

"איה"

כבר שלוש.

חדר הלידה חשוך ושקט, מלבד הביפים מהמוניטור. הטלוויזיה מרצדת ללא קול והתנועה היחדה בחדר היא אמא שמחפשת את היד של אבא כל חמש דקות כשכואב. משמרת האחיות מתחלפת, אומרים להתראות לאחיות שהיו עם אמא ואבא מהבוקר. האחות החדשה (ניבה) מאוד נחמדה ומנסה לעזור לאמא כמה שיותר, מלטפת אותה, מרגיעה את אבא, מרוקנת את השלפוחית של אמא. מפעם לפעם עוד בודקים את הפתיחה של אמא. אין תזוזה. עדיין אפס. או שתיים. תלוי את מי שואלים. אבל זה לא משנה כי אין התקדמות.

מפעם לפעם איזה בן משפחה תוחב את ראשו לחדר לשאול אם צריך משהו. "בעיקר אפדירול" מגיעה התשובה.

"איה"

בחמש לאחות הנחמדה מצטרפת מירה, שהייתה המדריכה של אמא ואבא בקורס ההכנה ללידה. אמא רואה אותה מתוך ערפילי הכאב והטשטוש, שולחת אליה את ידה ומושכת אותה בחוזקה. ניבה לא מבינה מה פתאום מירה מקבלת פתאום יחס שכזה, אבל מסבירים לה והיא מתרצה. עכשיו כבר קצת נמאס לה לראות את אמא סובלת כ"כ. היא מצליחה לשכנע את הרופאה לתת לאמא אפידורל. הבעיה שאמא לא חתמה על המסמך שמאשר אפידורל לפני שקיבלה את הטשטוש ועכשיו צריך למצוא רופא מרדים שיסכים לסיפור הזה. משכנעים את האחות הכי חזקה במחלקה ללכת להביא את הרופא הכי חלש. וזה מה שהיא עשתה. ממש נראה כאילו היא גררה אותו באוזניים לחדר. עכשיו אבא מקריא לאמא את הטופס והיא חותמת. איכשהו…

מגרשים את אבא מהחדר לכמה דקות, בינתיים הרופא מקים את אמא לישיבה מכסה לה את כל הגב בנייר דבק ודוקר אותה בעמוד השדרה. עכשיו אמא מחוברת להמצאה הגדולה ביותר של המאה העשרים.

כשאבא חוזר, מסבירים לו את התהליך. מעל אמא, בתוך קופסא, שוכב לו מזרק ענקי שנראה כאילו יצא מסרט מצוייר, רק חסרה עליו המילה ACME. מהמזרק יוצא צינור קטן שמתחבר לוסת שמודבק לאמא על הכתף. מהוסת יוצאת צינורית דקה דקה אל תוך עמוד השדרה. יש כפתור קטן עם חוט, שכשלוחצים עליו, המזרק הגדול משחרר עוד חומר.

אמא עדיין קצת מעופפת מהמטשטשים, האפידורל עוד לא נכנס לפעולה, אבל את הכאבים היא מרגישה יופי.

"איה"

אבא לוחץ על הכפתור, מחכים חמש דקות לציר הבא.

"איה"

"עדיין כואב?"

"מאוד"

"סליחה, האפידורל לא ממש עוזר…"

"זה בגלל המטשטשים. זה יפתור את הבעיה." הרופא המרדים לוקח מזרק קטן של אפידורל ומזריק אותו במלואו לתוך הוסת שעל הכתף של אמא. האפידורל מעיף את המטשטשים מאמא והיא מתעוררת למצב ישיבה ערני וחיוני. עכשיו אפשר להכניס את כל בני המשפחה, בתורות, לראות אותה. הרכבת האנושית מושכת את הזמן אל תוך הערב. לכולם יש עצות טובות, כולם זורקים שמות. אמא מחייכת לפעמים.

כבר תשע. ניבה כבר מודאגת, היא רוצה לראות את היליה. הפתיחה לא מתקדמת לשום מקום, הצירים קבועים, האפידורל זורם כמו גינס ביום פטריק הקדוש באירלנד ואמא לא משחררת את היליה.

נותנים לאמא פיטוצין, כדי שיגביר את הצירים. אחרי חצי שעה באמת התגברו הכאבים, אבל לא בגלל שהיו יותר צירים אלא בגלל שנגמר האפידורל. אמא השתוללה עם הכפתור הקטן. מביאים מזרק גדול חדש.

עכשיו ניבה מחליטה ללכת על שיטות קצת יותר פולשניות. היא עושה לאמא סטריפינג ופוקעת לה את המים. עכשיו יש פתיחה (כפויה) של 3 ורואים טפטוף של מים צהבהבים חומים.

"יופי." ניבה מרוצה.

"למה? מה טוב במים כאלה?"

"לא הרבה, אבל לפחות זה אומר שרופא ילדים יהיה נוכח בלידה."

השעה עשר בלילה. השם היחיד שנשמע הגיוני כרגע הוא איה.

אמא כבר עייפה, נרדמת קלות. אבא מנשנש משהו בשקט.

השעה אחת עשרה בלילה. ניבה ומירה הולכות הביתה. נגמרה המשמרת. אמא ואבא מודים להן ומקבלים בסבר פנים יפות את המשמרת הבאה.

המשמרת החדשה מתחילה בבדיקה של הפתיחה.

"יש!!!!!!!!!" פתיחה של 10!

אושר גדול. אמא ואבא מאוד מרוצים, סוף סוף התקדמות.

"מה עכשיו?" שואלים.

"מחכים, כל רגע היא צריכה להגיע."

 פרק שישי או: בתוספת הזמן

השעה אחת בלילה. כל האחיות והרופאים נראים מנומנמים, גם אמא ואבא. גם הסבתות מחוץ לדלת.

בית החולים משתתק, נרגע. כולם הולכים על קצות האצבעות, כאילו מפחדים להעיר מישהו.

בשעה שתיים מגיעה אחות צעירה וחמודה שמחליטה להכריח את היליה לצאת וזהו. היא מדליקה את האורות ומתחילה לסדר את החדר ללידה. כאילו שעד עכשיו היליה לא הבינה את הרמזים. אמא מתיישבת, אבא מחזיק אצבעות, המשפחה בפרוזדור מוציאה כוסות ונצמדת לדלת.

"לדחוף!" האחות פוקדת.

אמא מתאמצת, אבא מחזיק אותה איפה שרק אפשר. אמא מזיעה, אדומה וכואבת, אבל לא נשברת.

מחכים לעוד ציר.

"לדחוף!"

אמא מקבלת מלא מחמאות על הדחיפה, על הזוית והכוח, אפילו מתחילים לראות קצת קצת היליה. אבל זה לא מספיק.

"לדחוף!"

סבא איתן וסבא מירון בחוץ על סף עילפון, נעלמים רחוק כדי לא לשמוע.

"לדחוף!"

"זז שם משהו?"

"כן, יפה שלי. כבר רואים את הראש."

"לדחוף!"

הרופאה נכנסת. מסתכלת על כל הנתונים.

"ואקום." היא פוסקת. "כבר מאוחר מידי, מים מקוניאליים, התינוקת הזו צריכה להיות בחוץ."

עד שהאחות מביאה את מכשיר הואקום אמא מספיקה לתת עוד לחיצה רצינית או שתיים שמביאות את היליה קרוב קרוב לעולם.

השעה עשרה לשלוש בלילה. אמא שוכבת מפושקת, אבא מחזיק לה יד ורגל, לא יודע אם להסתכל על אמא או על היליה. שתי אחיות מיילדות ורופאה מיילדת עומדת מול שער הכניסה של היליה ועוד רופאת ילדים מחזיקה את הקיר מאחורה, שלא ייפול.

מחברים את מכשיר הואקום לראשה היפה של היליה, הרופאה מחזיקה חזק.

"ולדחוף!"

הראש של היליה מגיע אל חדר הלידה, אבל הוא עדין לא מחוץ לאמא. הרופאה מוציאה מספריים וחותכת את אמא כדי לעשות מקום.

"ועוד פעם!"

הראש של היליה בחוץ. אמא לא צועקת, רק גונחת. הרופאה מושכת את הראש כדי לשחרר גם את כתף שמאל, ובתנועה חלקה אחת, היליה כאן.

הצבע שלה לא משהו, היא לא זזה יותר מידי, אבל בהחלט כאן ובהחלט חיה. הרופאה חותכת את חבל הטבור.אמא ואבא מחכים לקבל את היליה אל חיקם, אבל במקום זה ארבעתן תופסות את היליה ונעלמות איתה מהחדר.

אמא שוכבת, כואבת, חתוכה, מדממת ובשוק. אבא סתם בשוק. החדר בדממה מוחלטת. הם מסתכלים זה על זו. מלטפים במבטים ובידיים. מתפללים שהכל בסדר. הם לא לחוצים, הם כבר רגילים לשטיקים של היליה.

נכנס רופא צעיר. בשקט. לא יוצר קשר עין. מתכופף לעבר חבל הטבור שעדיין משתלשל מאמא ועם מזרק קטן מתחיל לשאוב ממנו דם. הוא לא עונה על שאלות, הוא פה בשביל בית החולים ואין לו מושג לגבי כלום.

כבר שומעים את המשפחה בחוץ, על קוצים, תוהים מה קורה.

"מה להגיד להם?" אבא שואל.

"כלום." עונה אמא.

עוברות שתי דקות, זה נראה כמו שנתיים.

רופאת הילדים חוזרת עם היליה בין הידיים.

אמא ואבא מחייכים, מחבקים ומצלמים. אחרי 5 דקות לוקחים את היליה לבדיקות.

חדר לידה 039

ואז? זה כבר סיפור אחר לגמרי.

 

CAM00051

מודעות פרסומת

2 מחשבות על “הסיפור של היליה – אפילו עוד יותר ארוך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s