הסיפור של ליהו – זהירות, ארוך!

 

SAMSUNG CAMERA PICTURES

תכירו, זה ליהו.

הוא נולד בראשון לאפריל 2012. לא, זה לא מצחיק.

טוב, אולי קצת…

בכל מקרה, זה הסיפור על הנסיבות שהביאו אותו לעולם, החל מקצת אחרי שהיה ניצוץ של תאווה בעיני ההורים שלו ועד הלידה. הסיפור הוא ארוך מאוד ויש מצב שתתייאשו באמצע. אל תדאגו, הוא לא ייעלב:

 

"אז הם חשבו שהם יודעים הכל…

אמא טל ואבא אור, שהם כבר הורים ותיקים ומנוסים החליטו שהיליה צריכה אח קטן. לא אחות, אח. בן חזק ובריא שיעזור לאבא במטבח כי את הבנות הוא לא מעניין (המטבח לא מעניין! אבא מאוד מעניין). הם הרי כבר עשו את הכל כבר מקודם, הם יודעים איך זה עובד. אמא ואבא זכרו שזה לוקח להם זמן, העריכו שאחרי חצי שנה של נסיונות, הם יצליחו. אבל לי היו תוכניות אחרות.

איך שאבא ואמא התחילו בתהליך המסובך והמורכב שנקרא הבאת ילד לעולם, החלטתי שזהו, אני רוצה עכשיו! ובאמת אחרי חודש אמא כבר ידעה והרגישה שזה זה. הייתי אז לא יותר מבוטן קטן, גור זערורי שצף לו להנאתו בבטן של אמא. אמא קנתה מקל קטן לעשות עליו פיפי רק כדי שתהיה גושפנקה רשמית לכל הסיפור. זאת הייתה בערך הפעם היחידה שאמא ידעה משהו, לאבא לא היה אפילו את זה, הוא לא ידע כלום מההתחלה ועד עכשיו. ויש להניח שגם בעתיד הוא לא יידע יותר מידי.

אז אמא ואבא חיפשו רופא שילווה את ההריון. כי, כידוע, הרופאה עם השיניים שליוותה את היליה הייתה לא משהו. חיפשו וחיפשו ומצאו שאפשר ללכת לד"ר עמוס בר. מי זה? זה שהמציא את הגלגל. מה יותר טוב מזה? הלכו לד"ר בר. אישר שאכן אני מסתובב שם להנאתי. שאל כמה שאלות, בדק קצת את אמא ונתן להם הפניות שונות ומשונות לבצע עד הפגישה הבאה. אמא שמה את כל ההפניות בקלסר מסודר כדי שתדע מתי לבצע אותן וקבעה פגישה נוספת אצל הרופא. חזרו הביתה והודיעו לכווווווווווווווולם שאמא שוב בהריון והשמחה הייתה גדולה, למרות שיותר גדולה ממנה הייתה האנחה:"הגיע הזמן".

הגיע התאריך של הפגישה אצל ד"ר בר. פתחו אמא ואבא את הקלסר המסודר ונזכרו שהיו אמורים לבצע כל מיני בדיקות. נו, לא נורא. הלכו אליו בכל זאת. אמר ד"ר בר:"נו נו נו" בדק עוד את אמא והכריז שהכל תקין. נתן להם הפניות חוזרות.

הפעם אמא ואבא הקפידו לבצע את כל הבדיקות. טוב, נו, רק אחת. לקחו לאמא דם לראות שהיא בסדר. וברור שהיא הייתה בסדר. חזרו לד"ר בר שעשה את מה שקוראים לו שקיפות עורפית. אמא ואבא מאוד התרגשו וקיוו שד"ר בר יראה לי את הבולבול. אבל הוא טען שעוד לא רואים כלום ושלדעתו אני בכלל היא. כלומר, אין בולבול. אבא אמר שעוד בת זה יופי כי בנות יטפלו בו יותר יפה לכשיזדקן (כרגיל, הוא הוכיח שהידע שלו מוגבל למדי). הלכו גם לבדיקה שקוראים לה סקירה ראשונה. הפעם חששו מאוד, כי בסקירה הראשונה של היליה התחילו כל הצרות. אמא ואבא לא התפשרו. נסעו לצפון הרחוק לחיפה לראות את הגורו הגדול ברונשטיין. דודה הדס (אחות של אמא) לקחה אותם וככה יצא שאבא נסע עם שתי נשים בהריון לרופא והרגיש כמו מורמוני אמיתי. עופרי כבר התרוצצה להנאתה בבטן של דודה הדס. הרופא הדגול בדק אותי ביובש הסטנדרטי שלו, לא היו בעיות מיוחדות ובדק את הוריד הנהדר שלי בלב כדי לראות שהוא בזוית הנכונה ולא כמו האחות המוטציה שלי. הגענו לחלק החשוב באמת: יש בולבול או אין בולבול? האמת, בצניעות רבה, אני מודיע שמאוד קשה לפספס את הדבר הזה שמסתובב לי שם למטה. כשמשעמם בבטן של אמא אני מנענע את הישבן ועושה איתו הליקופטר. פעם כמעט הוצאתי לעצמי עין ופעם אמא חשבה שאני בועט. האמת, שבעטתי באמא מעט מאוד, כל התלונות שלה היו בעצם על הרגל השלישית. העיקר שהם קראו לי שמשון כי הבעיטות היו חזקות. היו צריכים לקרוא לי הולמס. ג'ון הולמס.

בכל מקרה, השמאן הודיע שאכן יש בולבול ואת שאגות השמחה של דודה הדס על זה שעופרי תקבל את כל בגדי התינוקות של היליה שמעו גם אנשים חירשים. בנתניה.

יצאנו חמישתנו מהמרפאה כשחיוך גדול מרוח לנו על הפרצוף.

 

הגיע הזמן לחזור לד"ר בר. הלכו אמא ואבא לד"ר בר, מבחינתם, רק בשביל הפרוטוקול, הם הרי יודעים הכל. שוב פעם קיבלו "נו נו נו". שכחו שתי בדיקות. ד"ר בר קצת כועס, אבל אמא מחייכת בביישנות והוא מתרצה מיד. אחרי בדיקה קצרה מודיע לאמא ואבא שאמא בסדר גמור. בדרך חזרה באוטו אבא שואל את אמא אם אמר משהו גם לגבי, אמא זוכרת במעורפל שהרופא הכריז שאני בסדר. מזל שההורים שלי כ"כ מנוסים ויודעים הכל.

ואז הגיעה הסקירה השנייה. הלכו לרופא שדודה אלה המליצה עליו. חמוד, ממושקף, לא מסתכל בעיניים. חנון אמיתי. בדק אותי טוב טוב. הסתכל על כל האיברים, בדק את המוח, את העצמות, את הגולגולת, את הקיבה והלב והכי חשוב: את הדוקסוס ונוזוס. הכל היה בסדר לטענתו. באמת הרגשתי נפלא, ולמה שלא ארגיש כך? אמא הלכה כל יום לעבודה, אכלה שלוש ארוחות מסודרות ובריאות ביום ולא הקיאה אפילו פעם אחת. אבא, לעומת זאת, הסתובב עם בחילות נוראיות כל בוקר עד הצהריים, אז כולנו יודעים עכשיו מאיפה הגנים הפולניים.

ואז התחיל הבלאגן האמיתי. אבא הלך למילואים וחזר עם עבודה חדשה. מה זה חדשה? בים! לא ירושלים, הים! הכחול הגדול! כלומר אבא לא יהיה חצי מהזמן ליד אמא, היליה ולידי. לא שעכשיו רואים אותו יותר מידי… אז אמא ואבא לקחו את  הזמן וחשבו עמוק עמוק איך ממשיכים משם בזמן שאני המשכתי לאכול ולגדול ולצבור כוח. אחותי הגדולה הייתה שרה לי ומדברת אלי ולקח לי קצת זמן להבין דרך הבטן של אמא למה היא קוראת לי סמסון ולא שמשון. השיפתות הזה מאוד חמוד אני שוקל להשיג לי אחד כזה.

הוחלט שנעבור לגור בקריות. ככה סבא איתן, סבתא זהבה ודודה סתיו יוכלו לעשות כאילו הם מטפלים באמא ובהיליה כשבעצם המזימה שלהם הייתה שיוכלו למזמז ולהריח אותי כל הזמן. לא התנגדתי לתוכנית, היא אפילו נשמעה לי מצויין. אני רק מקווה שהיליה לא תגזול ממני יותר מידי תשומת לב.

אז אבא התחיל את העבודה החדשה, אבל עדיין לא עזב את הישנה. הוא מופיע בכל מיני שעות מוזרות של היום, מנשק את אמא על הלחי מלטף אותי דרך הבטן שלה ונרדם. לא נורא. מי צריך אותו? אמא והיליה זה מספיק בשבילי, גם ככה אני מתכנן להיות דון ז'ואן לא קטן ואבא לא יכול לעזור לי בזה.

אני גדל וגדל, נותן לד"ר בר להעיף בי מבט מפעם לפעם כדי שלא ירגיש מקופח (עדיין מקבלים "נו נו נו"). אמא ואבא מטיילים איתי ועם היליה הרבה, בעיקר בסופי שבוע, נוסעים לפגוש את ההוא ואת ההם. אבא נספג לגמרי בעבודה החדשה ובקרוב יתחיל להעלם לשבועיים רצופים בכל פעם, אז בינתיים אנחנו משתדלים לבלות כולנו יחד מתי שרק אפשר. עופרי הודיעה לדודה הדס שהיא מגיעה, בין אם אנחנו מוכנים או לא. אמא ואני נסענו לעזור בלידה, אני חושב שדודה הדס לא הייתה מסתדרת בלעדי. התאמצתי ושלחתי לה מחשבות חיוביות כל הלידה. באותו הזמן שלחתי לעופרי מחשבות לא יפות כדי שתצא מכוערת ולא חמודה. שלא תגנוב לי את תשומת הלב כשאגיע. נו, כשלון ראשון. אומרים שצריך ללמוד מזה.

אבא הלך. אני חושב שהפליג היא המילה שצריך להשתמש בה, אבל מי ישפוט דקדוק של תינוק שעוד לא נולד? לא משמיעים לי יותר צ'ילי פפרז באוטו, אמא רצה אחרי היליה וזה מאוד מפריע לי. אני מחזיר לה בצריכת אנרגיה מסיבית כדי שתתעייף, זה עובד מצוין. אני יודע שהיא צריכה לקום מוקדם בבוקר לעבודה וגם להספיק לארגן את היליה אז אני דואג שהיא תישאר ערה רוב הלילה, שחס וחלילה לא תפספס את שעת ההשכמה. עד כדי כך אני ילד טוב. סבתא מינה מגיעה לפעמים לקחת את היליה כדי לסדר לי עוד קצת זמן איכות אחד בתוך אחת עם אמא.

אבא חזר, בילה איתנו סופ"ש והלך שוב למילואים. מעניין מי הסביר לו איך עובד העניין הזה של משפחה, אולי קוקייה? אמא כבר קצת משתגעת, אז אני מזכיר לה מי באמת חשוב ונותן איזה סיבוב חד או לילה חסר שינה כדי שתתאפס. לזכותה יאמר שהיא מבינה עניין מהר ומדברת אלי שעות כדי להרגיע אותי. או שהיא מדברת לעצמה? לא סגור על זה. היא מבלה הרבה עם עופרי והדס, עוזרת להן , מעסיקה את עצמה וגורמת לי להרגיש כמו הילד הכי בר מזל בעולם. עם אמא כזאת אני אהיה מאושר.

אבא חזר מהמילואים!! איזה כיף. בילינו סופ"ש נהדר ביחד ואז התחיל השבוע. אבא נשאר עם אמא ואיתי וזרקנו את היליה לגן, כדי שאפגוש קצת את אבא.  הלכנו עוד פעם לראות את ד"ר בר והוא אמר שאני הפוך. לא הבנתי את כוונת המשורר. מי הפוך? אני שוכב פה מכורבל וקשור, על מה לעזאזל הוא מדבר? הרופאים האלה לא יודעים מהחיים שלהם. כשהיליה חזרה הביתה מהגן היא ואבא שרו לי:"שמשון, תתהפך" הם חזרו על המנטרה הזאת כמה פעמים באותו היום ובכל יום מאז. כולם נפלו על הראש? מה תתהפך? החלטתי לנקום. במקום שאני אתהפך נראה כמה אני אצליח לגרום להם להתרוצץ במעגלים. דווקא עבד לא רע. אמא התלוננה כמה פעמים על כאבי בטן ואבא כירכר סביבה כמו משוגע. מי יתהפך? מי?!? חשבתי שהנה אנחנו מתחילים לבלות כולנו יחד ואז אבא עלה שוב לאסדה… אמא ממשיכה להתנהל כמו גיבורה אמיתית. הייתם חושבים שאני אקל עליה קצת, אבל בשביל מה לי? איך ישימו לב שאני כאן כשיש לי תחרות כ"כ עזה בדמות ילדה מקסימה בת שלוש?

אמא עדיין מוטרדת מנושא ההיפוך. למרות שהיליה שרה לי כל יום "שמשון תתהפך", אמא חושבת שאפשר לעשות יותר. היא כל הזמן משדרת לי שאני צריך לזוז, ואני? טוב לי ככה, למה לזוז? לקחה אותי לקליניקה, לא הצלחתי לראות אם יש תעודה על הקיר או לא, אז אני לא יודע במי מדובר. אמא שכבה ונשמה עמוק ופתאום התחילו לדקור אותה בכל מיני מקומות בגוף! חצופים! אמא אמרה לי שזה כדי שאתהפך. בחיי שאני לא מבין אותם! לשיר לי זה בסדר, לבקש ממני ולשדר לי אנרגיות זה גם בסדר, אבל לדקור את אמא? איזו חוצפה! לאיזה שפל הם עוד יתדרדרו?!? החלטתי שאני נשאר ככה ולא משנה מה. לא חשוב כמה ידקרו את אמא. הם יכולים גם לדקור אותה בעמוד השדרה מצדי!

אבא חזר ואז באמת נהייה מעניין. הבית התמלא בארגזים וכל יום כשחזרתי מהעבודה עם אמא הבית נראה יותר כמו מחסן. הלכנו לעוד בדיקה אצל ד"ר בר והוא הודיע שאני עדיין הפוך. לא בדיוק הבנתי למה הוא התכוון. אני הייתי ישר לגמרי! רגליים לכיוון הרצפה מוכן לצאת בריצה ולהתחיל את הבלאגן האמיתי! אבל הוא התעקש שצריך להפוך אותי כדי שאהיה עם הראש למטה. ואני עבדתי כ"כ קשה כדי לעמוד ישר. אמא ואבא עשו כמה טלפונים ולמחרת היינו בבית החולים עם תיק לידה ארוז ומוכן למקרה שמשהו ישתבש.

חיכינו וחיכינו לרופא המהולל שנחשב לגדול ההופכים במדינה, ואז חיכינו עוד קצת. הוא לא הגיע. בסוף באה רופאה מאוד נחמדה. השכיבה את אמא על המיטה שמה אותה בשיפוע לכיוון הראש כדי שאגלוש לכיוון החזה היפה של אמא. לחצה קצת פה, לחצה קצת שם ופתאום תפסה אותי בטוסיק דרך הבטן של אמא ועם היד השנייה שלה דחפה לי את הראש. הרגשתי מוחמא. אישה רוצה אותי! ועוד רופאה. לפני שהבנתי מה קורה, הייתי עם הראש למטה. עבדה עלי הרופאה. בכלל לא רצתה את הישבן שלי. רציתי להתהפך בחזרה כדי שיהיה לי נוח לצאת אבל אמא הלכה לשירותים לעשות פיפי כל הזמן. איך זה קשור? השלפוחית שלה הייתה ריקה ולא יכולתי לטפס עליה למעלה לתנוחה שיהיה לי קל להסתובב בה. אז נשארתי ככה. מיותר לציין שלא הייתי מרוצה בכלל. הם עוד ישלמו על זה… אמא חשבה שבתוך הבטן אני מפריע לה לישון. אז היא חשבה.

נשארנו עוד קצת בבית החולים לראות שאני לא אעשה בעיות, אבל הייתי מתוסכל כל כך שלא היה לי כוח להתמרד. בדקו לראות שחבל הטבור לא מסביב לצוואר שלי ושלחו אותנו הביתה. אמא הייתה לחוצה לעוד כמה ימים והייתה ממש בטוחה שאתהפך שוב. לא רציתי לעשות לה את זה כי ידעתי שאבא עוזב שוב עוד מעט.

חזרנו למחסן (הביתה), אבא המשיך לארוז במרץ עד שכל הסלון היה מלא בארגזים על גבי ארגזים. יום אחד חזרנו מהעבודה וכל הארגזים נעלמו. במקומם היו הרבה ספות ועוד שולחן או שניים. לא הבנתי מה הקטע אבל אמא הרגיעה אותי ואמרה שהספות נשארות פה ולא ממשיכות איתנו.

אבא שוב נסע והשאיר אותנו עם שתי מזוודות וכמה ארגזים, ממש כמו חסרי בית! הסתדרנו נהדר, כל יום אמא ואני היינו לוקחים את היליה לגן והיא הייתה מקשקשת אלי כל הדרך, מספרת על העצים, על הגן ועל כפיר. אחרי זה הייתי הולך עם אמא לעבודה והיינו מעבירים את הזמן בלכתוב מיילים לאבא ולהשוויץ בדברים שהיליה עשתה. אני השתדלתי לא לעייף את אמא יותר מידי למרות שלפעמים פישלתי קצת. העברנו ככה שבוע על הכיפק עם נופש בתמרת באמצע. אחרי זה דוד מתן בא לקחת אותנו עם כל מה שנשאר בדירה (חוץ מהספות כמובן) והביא אותנו לתמרת. אמא והוא ארזו הכל יפה יפה וחבר של דוד מתן נהג באוטו שלנו. אנחנו נסענו עם דוד מתן. הגענו לתמרת בשעה מאוחרת ושמנו הכל באחד החדרים. היליה מיד השתלטה על כל הצעצועים ובדקה איזה דברים מוזרים היא יכולה לגרום לסבא מירון לעשות. מסתבר שדי הרבה. אני התחלתי להרגיש קצת כבד אז אמא הלכה לנוח. השבת עברה לה בנעימים מפעם לפעם הכאבתי קצת לאמא כדי לסמן לה שנראה לי שאני מוכן. אמא קיבלה את הסימנים בשלווה יחסית תוך כדי שהיא מזכירה לי שאבא חוזר עוד כמה ימים וכדאי לחכות לו.

בלילה כבר התחלתי להשתולל! אני רוצה החוצה! אמא הייתה כ"כ עייפה שהיא לא הרגישה כלום, רק דקירות קלות בצד כל חצי שעה בערך. ובדקירות קלות אני מתכוון לסכין מטבח גדולה. לא משהו רציני. בבוקר אמא כבר הרגישה באמת. ניסתה למשוך אותי עוד קצת. להגיד לי שאבא יגיע עוד כמה ימים וביקש שאחכה לו. בינתיים ישבה (מקופלת) על המחשב ושלחה מייל לאבא: "קצת כואב לי…" אבא קיווה שזה לא זה אבל אמא כבר הבינה (אני כבר ציינתי שהם לא יודעים כלום?) אמא ביקשה מסבתא מינה לקחת אותה לבית החולים ושלחה עוד מייל לאבא להודיע לו. סבתא מינה התארגנה במהירות (עניין של חצי שעה- שעה), העמיסה את כולנו על הפורד הלבנה שלה ודהרה לבית החולים. בדרך נפגשנו עם סבתא זהבה ודודה סתיו לחילוף אסטרטגי. היליה, עם כל החמידות שלה, האהבה הגדולה, החיוך והאושר הגדול שהיא משרה על כולנו (כן, גם עלי) הייתה יעילה לאמא באותו הרגע בערך כמו רוכסן בתחתונים. סבתא זהבה, לעומת זאת, על ארבעת לידותיה תהיה נכס יקר. וכך היליה הועברה לרשות סתיו (וסבא איתן, בקריית ביאליק) וסבתא זהבה הצטרפה אלי.

אבא בינתיים כבר החל בתהליכים להגיע ולתפוס אותי כשאני יוצא החוצה. הנחת היסוד הייתה שאם להיליה לקח עשרים שעות לצאת, גם אם אהיה כפליים זריז ממנה, הוא יספיק. אחד החכמים, אבא שלי, הא?

שלוש האמהות ואני הגענו לבית החולים בעשר וחצי, בבוקרו של הראשון באפריל. כל אחת לקחה  תפקיד. מינה התעסקה בבירוקרטיה, זהבה הייתה עם אמא, אמא סבלה ואני? טוב, מישהו חייב לעבוד קשה כדי להזיז את שלושתן ככה…

מסתבר שבתוך הבטן של אמא יש מנגנון מאוד מסובך שצריך לעשות הרבה פעולות ברצף כדי להפעיל אותו. זה מה שפותח את העסק למטה. בהתחלה הסתבכתי איתו קצת אבל עד שהגענו לבית החולים כבר הצלחתי להפעיל אותו כל כמה דקות. זה היה ממש כמו לשחק עם מריונטה. אני לוחץ ומסובב ואמא גונחת וצועקת.

אחרי כמעט שעה כזאת אמא נשברה וביקשה אפידורל. אז חיכינו לרופא המרדים שייתן לאמא זריקה. אני החלטתי שהצעצוע החדש שלי ממש מגניב אז הגברתי את הלחיצות. אמא צעקה וצעקה ושתי הסבתות שלי ניסו לעזור כמיטב יכולתן.

בינתיים אבא התרוצץ כמו משוגע במקום הקטן שהיה לו באסדה וחיכה למסוק שייקח אותו לת"א.

חיכינו לרופא המרדים עוד מחצית השעה עד שהוא נאות להגיע.אני כבר החלטתי שאני יוצא עכשיו עם אבא, בלי אבא, עם רופא מרדים, בלי רופא מרדים, לא משנה. הרופא התחיל להרצות לאמא ולהסביר לה על הכל (כי חוקים הם חוקים ואישה שעומדת ללדת באמת מקשיבה לרופא שמספר לה סיפורים מסיפורים שונים על מחטים ועמודי שדרה) אחרי שהחתים אותה על הניירת, התחיל בהכנות לזריקה והתארגן לו בנוחות. אני, בינתיים, מצאתי את הקצה של הבועה בה הייתי לכוד עד עכשיו. בזמן שהרופא התחיל לדקור את אמא, אני התחלתי לקרוע אותה ככה שכשהרופא גילה שהוא לא החדיר טוב את המחט וצריך להתחיל מחדש אני פוצצתי את הבועה ונתתי לכל המים לרדת כדי שיראו לי את היציאה. כשהסתכלתי למעלה ראיתי מיילדת שאמרה לאמא שאפשר לתת לרופא המרדים לנסות שוב, אבל נראה כאילו אני כבר כאן. הרגשתי גאווה. לא אתן לאיש הזה לדקור את אמא שלי שוב! אמא! אני כאן להגן עלייך! עכשיו ולנצח! מיד אחרי שאכאיב לך ברמה בלתי הגיונית לחלוטין.

אז אמא דחפה ודחפה והסבתות אחזו בה ונשפו ונשפו. והמיילדת משכה. והרופאה השגיחה. והסטודנטית צילמה. והסטודנטית השנייה הסתכלה ולמדה (אמא, כמה אנשים הבאת לראות אותי?) ואני יצאתי! היה לי נעים על הבטן של אמא ממש כמו בפנים, למרות שלצופים הרבים היה נראה שלא ממש.. היא חיבקה אותי חזק ולחשה לי מילות אהבה. סבתא זהבה חתכה את החבל שדרכו אכלתי עד עכשיו והעבירו אותי לנקיון ושטיפה מהירה. מינה שיחקה איתי קצת ואז הרופאים אמרו שאני קצת צהוב. מה זה קצת? בוא נגיד שלכמה רגעים חשבו שאני לימון.  אז העבירו את אמא ואותי לחדר ונתנו לבלות קצת ביחד ואז באו לקחת אותי. האחות הנחמדה שמה אותי בסל על הגלגלים והתחלנו לזוז.

"רגע!" נשמעה צעקה. מה זה? אבא הגיע! יופי אבא, ממש שעתיים אחרי הרגע האחרון… אבא והאחות לקחו אותי ברחבי בית החולים. פרוזדור ועוד אחד, מעלית, שתי דלתות, עוד פרוזדור ולבסוף חדר מלא בילדים בתוך אקווריומים.

אבא ליטף אותי קצת ונפרד ממני. הבטיח שיחזור במהרה. בינתיים הסבירו לנו שסוגי הדם של אמא ושלי לא כ"כ מתאימים ולכן פיתחתי צהבת חמורה. שמו אותי במיטה נוחה עם ארבע (!!!!) מנורות שיזוף מסביב. אפילו המיטה הייתה בעצם מנורת שיזוף. אז שכבתי לי שם בנוחות וניסיתי לתפוס קצת צבע. בינתיים התרכזתי בדם שלי. הייתה לו משימה קשה, הוא היה צריך להרוס את תאי הדם של אמא שהתערבבו בו. הבעיה הייתה שהדם של אימא יותר חזק מהדם שלי, אז לא ניצחתי הרבה. קיבלתי שתי זריקות עידוד מהרופאים והמשכתי בעבודה הקשה.

אמא ואבא חזרו להאכיל אותי. אמא חיבקה אותי חזק ודחפה לי ציצי לפרצוף. איך אמא תמיד יודעת מה אנחנו צריכים? אכלתי ואכלתי עד ששבעתי ונרדמתי. ככה העברתי לי את השבוע. משתזף בשינה, מתעורר לציצי וחוזר לישון. לפעמים אמא לא באה ואז קיבלתי בקבוק. לא התלוננתי. לפעמים אמא באה עם אבא ופעם אחת באו שניהם עם היליה והיא ליטפה אותי. אחרי כמה ימים כאלה העבירו אותי לחדר אחר. לא עוד אקוורילדים מסביבי. חדר מלא בתינוקות אחרים שצועקים. אמא כבר הגיעה בלבוש אחר. לא עוד חלוק של בית חולים, עכשיו בגדים יפים מהבית. הסתבר שאמא כבר לא צריכה להיות בבית החולים אבל אני כן. אז כל שלוש שעות אמא הגיעה ונתנה לי לאכול. אבא היה איתה ולפעמים גם היליה, אלוהים יודע מה הם עשו בין לבין. בלילות הם היו מגיעים פחות והייתי מקבל בקבוק. כל יום היו דוקרים אותי בעקב פעמיים כדי לראות איך הדם שלי מסתדר.

ביום שבת כבר הצלחתי לפרק את רוב הדם של אמא וחזרתי לצבע היפה שלי. אמא ואבא שמחו מאוד ובשבת אחר הצהריים היינו בדרך לתמרת. קיבלו אותנו מאוד יפה (אפילו היליה) ונפשנו שם שבוע עד שהחדר שלנו בקריית ביאליק יהיה מוכן. אחרי שבוע אכן עברנו לגור עם סבא איתן וסבתא זהבה. עכשיו אנחנו כאן וכיף לנו מאוד. אמא מאכילה אותי הרבה למרות שאיזה רופא חצוף ניסה לעצור אותה, היליה הולכת לגן חדש ומגדילה את עדת המעריצים שלה, אבא מגיע לשבועיים ולא עוזב אותי כל עוד הוא פה ואני? אני עושה חיים, מכין להם את ההפתעות הבאות."

 

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “הסיפור של ליהו – זהירות, ארוך!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s