הסיפור של ליעד – היו גיבורים, ברור שגם זה ארוך

תכירו, זו ליעד.

היא נולדה ב 14.1.19 באקט הירואי של אמא שלה.

סיפור ההריון והלידה מובא כאן למורת רוחה (כשהיא תהיה בת 14, זאת אומרת. ואז בטח אחטוף. אבל אהיה זקן וסנילי, אז יאללה).

גבורתה של עוברית

אצלנו קוראים לזה הפרצוף של אבא

"בשבילנו, הילדים, ההורים הם כמו אל כל יכול. הם שולטים בכל, יודעים הכל ומסוגלים לכל. עד שאנחנו מתבגרים ולומדים שהם בני אדם כמו כולנו. אני גיליתי זאת כבר מהרחם, כשאבא לא האמין לאמא שהיא בהריון. גם אמא לא באמת האמינה, אחרת למה הלכה לרופא שיאשש את הטענה? למרבה הפלא הוא ראה אותי מחייכת ברחם.

התגברתי על חוסר האמון, כי כזו אני, גיבורה, ופצחתי במסע הגדול הראשון שלי לעבר התפתחות אישית. באותו הזמן לא היה לי מושג שבסופו אצא מהרחם, אבל נשאיר זאת לסוף הסיפור. עד אז, התחברתי לאמא דרך חבל הטבור. אבא קרא לזה : "מבצע התשת אם".

אמא ואבא הפיקו לקחים מההיסטריה שאפפה את ההריון של אחי הגדול, כך שרוב הזמן הצליחו להיות רגועים, עד שהרופא הנבחר לליווי ההריון הציע להם לעשות סקירות גנטיות כדי לשלול מחלות ומומים גנטיים. אבא התפלץ: "מה? למה? עשינו לפני היליה!" לא יודעת… אולי הוא מפחד ממזרקים.
אמא דווקא הצליחה לשמור על קור רוח כדי לשאול את הרופא למה. לטענתו, מאז הבדיקות הקודמות שלהם  הטכנולוגיה הרפואית התפתחה ומצאו עוד הרבה דברים שאפשר לבדוק.

לא החלטתי מה דעתי בנושא, אבל לצער כולם לא דקרו את אבא.
את אמא דווקא כן.
ולא מעט פעמים, אם להיות כנה, כי יש בדיקות דם והעמסת סוכר ובדיקות שקר כלשהו (בוא נדקור אותך כי יום רביעי, לדוגמה).

בנימה אישית, אני מוכרחה לציין שלא ברור לי הפחד הזה ממחטים, עשו לאמא דברים הרבה יותר מוזרים בזמן שביליתי בתוכה.

גבורתה של היליה

"אבא, אפשר לשמור אותה? בבקשהבבקשהבבקשה?"

כמו הפעם ההיא, בשקיפות העורפית, הבדיקה שאם תוכלו לעשות רק אחת, עדיף שתהא זו. הרופא הנבחר בדק את הצטברות הנוזלים בעורפי וקבע שאני תקינה. לא נעלבתי כי הנחתי שעכשיו אפשר כבר לספר עלי לעולם, אבל אמא ואבא בחרו לחכות עוד קצת כי ידוע שהבעיה הגדולה בלשמור משהו בסוד כרוכה בניסיון לטייח את העלמת המדליף שתהא חייבת לקרות לשם כך. אני לא יודעת מה הם מתכננים לאחותי הגדולה, אבל הם בחרו לעדכן אותה בנושא ההריון לא הרבה לאחר מכן, במחשבה שלא יצטרכו לדווח הלאה.

היליה הודיעה להם מיד שאם אני לא בת, היא לא מוכנה לקבל את הדבר הזה. לאחר מחשבה עמוקה היא נאותה לחזור בה מהצהרתה, אבל הודיעה שתהיה מאוד מאוכזבת מאמא ואבא אם אני בן. אמא ואבא חייכו והודיעו לה ש: "לא חשוב בן או בת, העיקר הבריאות" אבל בתוך תוכם שניהם ידעו שאני בת. היא לא התרצתה מהתשובה ואני תהיתי עד כמה היא תתרצה מלהחליף לי חיתולים.

היא התחילה ללטף אותי וללחוש לי מילות אהבה בדציבלים של וודסטוק. אמא הסבירה להיליה שאני שומעת הכל ואפשר להירגע קצת ואז סיפרה לה על יציאתה של היליה מהבטן ואיך היא פיתחה צהבת יילודים חמורה (מיד אחרי המים המקוניאליים. לקריאה נוספת.) והיה צורך לאשפז אותה בפגייה כי במחלקת יילודים לא יכלו לטפל ברמות הבילירובין שלה. אני חושבת שהיא הפסיקה להקשיב קצת לפני שאמא התחילה להסביר. אמרתי לעצמי שאני לא אעשה שטויות כאלה. בטח לא לצאת מהבטן, מה כבר יש לחפש שם בחוץ?

גבורתו של ליהו

גם לזה קוראים הפרצוף של אבא, אבל מסיבות אחרות

בנוגע אלי, וכמו תמיד, ליהו היה מעשי.
אמא ואבא חיכו עוד קצת לפני שגילו גם לו, מספיק זמן כדי שיוכלו לבצע בינתיים את הבדיקה שאם תוכלו לעשות רק אחת, עדיף שתהא זו, סקירת המערכות הראשונה. הרופא בדק אותי לעומק וגילה שאני משהו במדדים הסטטיסטיים העכשוויים. הוא גם גילה להם שאני בת והופתע משוויון הנפש בה קיבלו את ההודעה.

לשמע הבשורה ליהו עצר וחשב קצת, ואז עוד קצת, ואז, בהטיית ראש כלבית משהו, אמר: "כל עוד היא לא תהיה כמו אייל, אני מאשר לכם את הילדה הזו". שמחתי מאוד שהדמות הסמכותית הזו מתייחסת אלי ככה עד שאמא ואבא פרצו בצחוק רועם ומיהרו להרגיע את ליהו שאייל לא כזה גרוע. "תראה" הם אמרו "הוא שבר לך שלושה צעצועים היום ולהיליה רק אחד. סימן שהוא אוהב אותך יותר". ומיהרו לקרוא לאייל מהחצר לפני שיגלו שהכלב של השכנים כפות בשיחים. שוב.

אמא שאלה את ליהו אם הוא רוצה ללטף אותי כדי שתוכל להסביר גם לו איך פיתח צהבת יילודים חמורה ונזקק לאשפוז בן שבוע בפגייה הכלל זריקת נוגדנים ישר לוריד. הוא שוב חשב קצת ואמר שיחכה עד שאצא ואם באמת לא אהיה דומה לאייל הוא ישקול זאת בחיוב. אהבה קשוחה. מסתמן שיהיה נחמד שם בחוץ, אם אי פעם ארצה לצאת.

גבורתו של אייל

I will name him George and I will hug him and squeeze him and pat him and pet him and rub him and caress him

"אייל, לאמא יש תינוקת בבטן! הולכת להיות לך אחות קטנה!  נכון שזה מרגש?!?"

כן, אמא ואבא נאותו לתת להיליה לספר לאייל. הם שלפו את כל הספרים שעזרו לליהו לקבל את העובדה שהוא כבר לא יהיה הכי קטן במשפחה לשם כך. זה לא עזר הרבה, שכן אייל גם ככה מסכים לקרוא רק שני ספרים בחודש. אותם שני ספרים במשך כל החודש. כללללללללללללל החודש! מדי ערב! כמה שמחתי כשאמא אמרה לאבא שמעכשיו הוא קורא את הסיפורים, כי לי קצת נמאס. לא יודעת איך הם עושים את זה.

בכל מקרה, אייל לא מאוד התרשם מהבשורה ואפילו פחות מכך מהסיפור לפיו הוא, בזמנו, פיתח צהבת יילודים חמורה והועבר לפגייה שם קיבל שתי זריקות נוגדנים ישר לוריד והיה כפסע משיחלוף דם. הוא הסתכל על היליה, אבא ואמא במבט תוהה. כזה שאומר: "אני בטוח שהם להוטים לנתח את התגובה שלי. אני להוט יותר לראות את שלהם כשיגלו שהעברתי את תוכנו של פח האשפה למדיח הכלים והפעלתי אותו".

גבורתה של חוזליטה

היא לא מדגדגת. בדקתי.

ערב אחד, קצת אחרי הבדיקה שאם תוכלו לעשות רק אחת בזמן ההריון עדיף שתהא זו (סקירת המערכות השנייה), אבא קרס מיואש על הספה ולחש לאמא (כדי שאייל לא ישמע אותם מדברים וחלילה יקום ממיטתו): "הוא כל כך חמוד כשהוא ישן. אני חושב שהבנתי את הסיבה האבולוציונית בעטיה הם הרבה יותר חמודים כשהם ישנים: זה כדי שלא נפגע בהם בשנתם. כי עד שהוא נרדם שקלתי את זה ברצינות ורק רציתי לחכות שיירדם כדי שלא יסבול, ועכשיו כשהוא ישן הוא כזה חמוד ומלאכי שאין סיכוי שאעשה את זה."

אמא הסתכלה על אבא מזועזעת ופנתה אלי :" חמודה, אבא מדבר שטויות כי הוא עייף. אל תקשיבי לו. בעצם, אל תקשיבי לו באופן כללי." אבא הסתכל על אמא באותה מידה של זעזוע כי גילה שעדיין לא בחרו לילדה שם עבודה ואין סיכוי שהוא יקרא לי חמודה, שלא ארים את האף. לאחר מרתון דיונים קצר הוחלט באופן חד צדדי (אמא לא הסכימה) שבינתיים קוראים לי חוזליטה. אבא השתמש בטריק מלוכלך ומיד אמר להיליהו שככה קוראים לי בינתיים והם כל כך התלהבו שלאמא לא נותרה ברירה.

גבורתה של פסטה

או אז אמא התפנתה לבדיקה שאם תעשו רק אחת בזמן ההריון, עדיף שתהא זו, דיקור מי השפיר. הלכנו שלושתנו לאיזה רופא נחמד שהפסיק עם זה לא הרבה אחרי ההלצה השלישית של אבא. כן, הוא סופר הלצות. לא, הלצה זו לא בדיחה, מונים אותן אחרת לגמרי. כן, אבא הסביר זאת לרופא. לא, זו נחשבת אנקודטה.

כשחזרנו מהדיקור ראינו את אייל יושב ליד פסטה, כלבת המשפחה האהובה, בידו חטיף אנרגיה עבש שהצליח לחלץ ממחשכי "מתחת לספה"( ורק אלוהים יודעת מתי התחילו לאכול אותו) והוא מסביר לה באריכות משהו שאולי אתם, קוראים נאמנים, תצליחו למצוא בו קצת הגיון:
"…. וככה לאמא יש חוזליטה בבטן. ויום אחד היא תבוא ותשחק איתי בצעצועים שלי, ותנצח את האפרגיו, ותמשוך את החלוטיר, ותרקוד על הואסאבי…"

זה המשיך ככה לא מעט ובמשך כל הזמן הזה אייל מנענע בחטיף וראשה של פסטה נד בתגובתיות מופלאה. היא ניסתה לנצל את העובדה שאייל הסתכל על שלושתנו בוהים בו בתמיהה ולקחת את החטיף מידו. מסתבר שילד שלישי יודע לשמור על האוכל שלו, אז היא רק ליקקה לו את הפה בנסיון למצוא שאריות.

גבורתה של אמא

באותם ימים הייתי עסוקה בלעשות שטיקים כדי שידעו שילדה רביעית או לא, אני לא מוכנה לקבל יחס פחות מאחיי. אם לא עשיתי לאמא כאב בטן, זה היה כאב ראש, אם לא כאב ראש, הפחתתי תנועות ואם כבר זזתי אז השתוללתי ככה שאמא הייתה חייבת לשבת. כל הבלאגן שלי הוביל את אמא מדי שבוע לאחות אחרת שרצתה לאשפז אותה. אמא לא ויתרה וברחה מכל אשפוז, העיקר לחזור לעבודה.

זה חשוב שהרוב מרוצים

בוקר אחד התעוררתי למשמע "היום יום הולדת" שאמא זמזמה לה בדרכה לבית החולים. הנושא דרש קצת גמישות מצידי שכן היה לי מאוד נוח שם בפנים ועד היום אני לא בטוחה אם יצאתי כי לי נמאס או לאמא. בכל מקרה, בית החולים הנבחר היה רמב"ם בחיפה כי אמא ואבא שמעו רק דברים טובים על הפגייה שם והניחו שגם אני אאלץ לבלות בה קצת כמו כל האחים שלי.

אמא הגיעה עם סבתא זהבה ופגשנו את אבא שם בצהרי יום ראשון. בהתחלה חשבתי שהולכים לעוד בדיקה, אז חזרתי לנמנם אבל אבא הבהיר לי שאם לא אפסיק לעשות שטויות הם יוציאו אותי. מסתבר שלהתחבא למכשיר הזה שבודק את הדופק שלי לא עושה טוב להורים. לאחר הרבה דיונים עם מגוון רופאים, אחיות, סבתות ואיזו אישה חטטנית שלא ברור מה עשתה שם הוחלט שהיום זה היום!

שיכנו את אמא באחד ממגוון חדרי ההארחה המרובים שיש לבית החולים להציע והודיעו לנו דרמטית שאם עד הערב לא יתקדם כלום, אנחנו נקבל בלון! פייר? התרגשתי. אומרים שזו לא יומולדת בלי בלון. אני די בטוחה שלא התכוונו לבלון שקיבלתי לבסוף.

בשמונה בערב העבירו אותנו לחדר הלידה כדי לתת לי את הבלון. זה היה… מעניין. בעצם לא, זה היה ממש מוזר. הרופא סיפר לנו כל מיני סיפורים על ההמצאה הישראלית הזו, אבל בסופו של דבר הוא פשוט ישב שם ליד אמא עם מד לחץ (אבא יכל להישבע שמשתמשים בדיוק באותו סוג במוסך) וניפח את הבלון שנתן לי דרך מה שבדיעבד התברר כפתח היציאה שלי.

"זהו?" שאלה אמא.
"כן" הגיעה התשובה "חיזרו למחלקה ואם עד הבוקר לא תהא התקדמות נשתמש בשיטות נוספות".
מכיוון שפחדתי לחשוב על אילו שיטות הוא מדבר החלטתי להתחיל לארוז ליציאה. אבל אין סיבה להזדרז, אתן לאמא לישון שעתיים ואז אעיר אותה, שתתרגל.
ואכן בערך בחצות הובלנו כלאחר כבוד חזרה לחדר הלידה שכן התחוור לי שהיציאה שלי, משום מה, מכאיבה קצת לאמא.

אבא מיד התקשר לסבתא זהבה שביקשה להצטרף הפעם והיא הגיעה למרות שבדיוק באותו הלילה היכתה סופה מטורפת באזור. סבא איתן הסיע אותה במבצע גבורה הירואי משלו. כשהיא הגיעה אמא כבר שכבה במיטה והתלוננה. אני חושבת שעלי, אבל הייתי עסוקה מדי במסע שלי אל תעלת הלידה מכדי לשים לב.
האחות המיילדת קשקשה קצת עם אמא, עם סבתא והתאמצה להתעלם מהשטויות של אבא עד שלאמא כל כך כאב שהוחלט לתת לה משהו לכאבים (אבל לא אפידורל, סתם איזו זריקה פארשית).

זה לא עזר.

כנראה בגלל שהייתי עסוקה בלהכאיב לה.

לאחר עוד כמה סיבובי הכאבות, לחיצות, נשיפות והתלוננויות התגלו סימני משבר. לאבא נמאס שאמא לא צוחקת מהבדיחות שלו והוא התחיל לנזוף בי שאני מתעכבת. שקלתי לצאת במהירות ולהחזיר לו מנה אחת אפיים אבל המיילדת הקדימה אותי. ואת אמא.

לבסוף, יצאתי לי ב3:33 לפנות בוקר לקול מצהלות כולם, מלבדי. המיילדת הייתה לחוצה שאני לא מגיבה יותר מדי אז היא לא נתנה לאבא לחתוך את חבל הטבור וניסתה ללטף ולשפשף אותי לכדי בכי. זה לא עבד מיד… אבל כשסוף סוף הבנתי שמצפים ממני לבכות פצחתי בשאגות שלא היו מביישות אריות מורעבים בספארי. אמא מיד קלטה את הרמז והדביקה אותי לציצי שלה, אולי כדי שלא אראה את אבא בוכה. פתאום שמעתי את סבתא זהבה לוחשת אלי ומרגיעה אותי. נדמה לי שנחמד כאן בחוץ.

גבורתו של אבא

עוד פעם אתה והסלפים המוקדמים מדי שלך?

אחרי שהגעתי לצבע המתבקש והפסקתי לבכות החליטו להעביר אותי למחלקת יילודים. סבתא נשארה להשגיח על אמא ואני קיבלתי את אבא שליווה אותי בנאמנות למחלקה, שם שטפו אותי, ניקו אותי, קצת חיסונים, מדדים וביורוקרטיה ויאללה, אפשר לתת לי לישון קצת בעגלה המתנדנת הזו של בתי החולים.

אבא פנה לאחות וציין באריכות את ההיסטוריה המשפחתית הנוגעת לצהבת יילודים, פגייה ושחרור מאוחר מבית החולים והציע בחביבות לאחות למדוד לי את הבילירובין כבר עכשיו כדי שאם אכן המצב בעייתי, יעבירו אותי לפגייה בהקדם. למרבה הפלא, התגלה היצור הראשון בהיסטוריה שמקשיב לאבא. האחות הנהנה בהבנה ומיד מדדה לי את הבילירובין, שהיה גבוה, אבל עדיין לא ברמה מסוכנת.

חזרנו לחדר ההתאוששות ולאמא. היא ליטפה אותי תוך כדי שהיא נרגעת (היה ממש כיף) והחזירה אותי לידי אבא. אפשר להבין אותה. סבתא עוד הייתה איתנו ולא פספסה הזדמנות לנשק אותי. לאחר כשעתיים, כשראו שאמא בסדר (יחסית) העבירו אותם למחלקת יולדות ואותי בחזרה למחלקת היילודים. אחרי עוד שעתיים הבינו שרמות הבילירובין שלי רק מטפסות והחליטו להעביר אותי לפגייה.

גבורתה של ליאור

זו ליאור. אני אוהבת אותה

מסתבר שאחת הדרישות מבני אדם היא פיתוח יכולות תקשורת ויצירת חברויות עם הסובבים אותם. יש כאלו שמאוד טובים בכך, כמו היליה, שמתחבבת במהירות גם על המיזנטרופיים ביותר, ויש כאלו שלוקח להם קצת יותר זמן, כמו אייל, שהחיוך המרשים שלו אולי משדר "בואו תחבקו אותי" אבל אז, כשמנסים לחבק, הידיים שלו משדרות מסר שונה.

לא כל כך ברור מהיכן הוא קיבל את זה, שכן אמא ואבא דומים להיליה בקטע הזה. אולי בגלל זה ליאור, חברה של המשפחה ורופאת ילדים מדופלמת ברמב"ם, לקחה עלי חסות בפגייה ודיווחה לאמא ואבא על כל מעללי שם (שכללו בעיקר שינה ורמות בילירובין מתחלפות). בכל מקרה, בעזרתה האדיבה של ליאור יצאתי מבית החולים בתוך שלושה ימים ללא שום טיפול פולשני וקבעתי שיא משפחתי חדש.

האחים שלי קיבלו אותי בבית בשמחה ובהתלהבות לשעתיים לפחות. אח"כ הם הלכו לראות טלוויזיה ואני משתדלת להזכיר להם את קיומי כל כמה שעות.
מה הלאה? אין לי מושג, אבל גם לאמא ואבא אין, אז נראה לי שזה בסדר…"