הסיפור של פסטה

תכירו, זוהי פסטה:
IMG-20141126-WA0003הסיפור של פסטה התחיל הרבה לפני שנולדה. יש סיכוי סביר שהוא התחיל לפני שההורים שלה נולדו בכלל.

הוא מתחיל איתי, ילד קטן שמאוד אוהב כלבים (לא ככה! סוטים! למרות שאני יכול להבין את הקפיצה הלוגית…) כי גדלתי בבית שתמיד היה בו לפחות אחד. את חלקם אהבתי מאוד, את השאר יותר וכל פעם שאחד מהם מת, חלקם בנסיבות טרגיות שמעלות את השאלה האם מותר לי לגדל כלבים בכלל (אחד תלה את עצמו…), בכיתי במשך כמה ימים, עד שהביאו אחר. הכי אהבתי את הכלבים הגדולים והשעירים. כאלו שאתה יכול לרכב עליהם כשאתה עוד צעיר, להשתולל איתם, להיאבק איתם והכי חשוב? לשבת על הספה, לקרוא ספר ולקבור את כפות הרגליים היחפות בפרווה הנעימה והרכה שלהם.

הסיפור של פסטה ממשיך בילדותה של המניילנת, שאף היא הייתה משופעת בכלבים. כלבים בגדלים ומינים שונים (אצלנו היו רק זכרים) כלבי בית וכלבי חוץ, וכולם עדיין קבורים בחצר הבית. זכור לטובה במיוחד, הוגו, פינצ'ר (רחמנא ליצלן) קטן שהמניילנת מצאה בקופסא מאחורי תחנת דלק. הוגו גדל (לא הרבה) והפך לחברה הטוב ביותר. כנראה בגלל שבשונה מרוב הפינצ'רים, הוא אפילו היה חכם.

או אז נפגשנו, המניילנת ואנוכי, והחלטנו להתחתן ולהקים בית (שכור) ומשפחה בישראל. עוד לפני שדובר על ילדים, דובר על כלבים. היו הרבה חילוקי דעות: היא רצתה קטן, אני גדול.אני רציתי גור, היא גמול. היא רצתה זכר, אני נקבה (כי עוד לא הייתה לי). אני רציתי שעיר, לה לא בא על השערות בכל הבית. בסוף החלטנו שניקח שניים וזהו.

לקחנו שניים, אבל מגזע שונה

לקחנו שניים, אבל מגזע שונה

ואז התחילו התירוצים

אנחנו עובדים המון, למי יש זמן לחנך ולטייל? מה, הם יהיו לבד בבית כל היום? אין חצר ועוד מיני תירוצים שהשאירו את נושא הכלב (שלא לדבר על שניים) בגדר פנטזיה. אחר כך הגיעה היליה, הפכה אותנו למשפחה והדחיקה את הנושא לגמרי. לפעמים, בערבי חורף, מכורבלים על הספה מול הטלוויזיה, הייתה עולה השאלה שוב, שהרי כלב זה מצויין לילדים. מתחסנים ממנו, לומדים אחריות על מישהו אחר, סימפטיה לזולת, חבר תמידי ומלמד מצויין איך לשמור על חפצים אישיים. בעיקר על נעליים.

הימים חלפו, עברנו כמה (וכמה) דירות, ליהו הצטרף למשפחה ומצאנו עצמנו בביתנו הנוכחי. עם חצר. נושא הכלב עלה כמה פעמים, גם מצד הילדים, והוחלט ששניים זה יותר מדי כרגע וניקח אחד. אבל איזה? ברור שנאמץ משהו, ולא נקנה, אז ההיצע יהיה מוגבל, אבל עדיין צריך כיוון. אמרתי שאני מוכן להתפשר על הגודל בתנאי שזה יהיה ג'ק ראסל.הם קטנים אמנם, אבל מאוד חכמים. אלא אם הם גזעיים. הגזעיים באמת? ממש טיפשים (זה נכון לרוב הגזעים, אגב. גם לבני אדם).

תראו! הנה אדי!

תראו! הנה אדי!

לקבל החלטה זה האובייס

חשבנו ללכת לאגודה ההיא, ולמעון ההוא, הכל נפל בין הכסאות. המסקנה היחידה היא שכנראה לא באמת רצינו. חברים ומכרים היו שולחים מפעם לפעם תמונה של כלב שמחפש בית ולנו בדיוק לא התאים, או שהיינו עסוקים מדי, או שתרמנו במשרד.

הימים נקפו, הצקות הילדים בנוגע לכלב פחתו וגם אנחנו, אם לומר את האמת, כבר די שכחנו מכל הנושא. אם הוא כבר היה עולה, היינו מבטיחים לעצמנו שנדבר על זה מחר כך. זה כמו הטריק שעושים בקניות בגדים. אם ראית בגד שהלהיב אותך, לא לקנות מיד. חוזרים לחנות אחרי יום או יומיים, מוודאים התלהבות ורק אז קונים.

אלא אם מקבלים בווטסאפ תמונה כזו:

לאכול אותה!

לאכול אותה!

המניילנת קיבלה את ההודעה מחברה לעבודה והתייעצה איתי. זה הלך בערך ככה:
-"אנחנו רוצים אותה?"
-"כן!!!!!"

לא נשארו לנו ברירות. נסעתי לעיר הסמוכה לקחת את הדבר החמוד הזה שננטש בחוף הים (!!!!!) לאנחות. אנשים טובים מצאו אותה, נתנו לה בית חם לכמה ימים עד שיימצא לה בית חם לא פחות.

בדרך איתה הביתה חשבתי על כמה שמות. המניילנת, מצידה, חשבה על כמה על בסיס התמונה ואמרנו שנבחר שניים או שלושה מהשמות הללו וניתן לילדים לבחור. כשהגעתי הביתה, כולם היו בחוץ, ממתינים להפתעה הגדולה. היליה העיפה בה מבט אחד ואמרה: "תראו! זאת פסטה!" כאילו הן מכירות מימים ימימה. לא נשארו לנו הרבה ברירות, בעיקר בהתחשב בכך שפסטה נראתה מאוד שלמה עם השם שלה והגיבה אליו יפה, שזה אומר ליקוקים נמרצים.

תמונה משפחתית ראשונה של פסטה

תמונה משפחתית ראשונה של פסטה

חובת ההוכחה

תיאורטית, התירוץ להבאתה הוא הילדים. מעשית, היא שלי. אני זה שמטייל איתה בבוקר ובערב, אני מאלף אותה ואני מנקה אחריה. אני לא מתלונן, זה בדיוק מה שרציתי, כחלק מהתוכנית הגדולה של הדברים. יש משפט עתיק יומין (שלי) לגבי חינוך שאומר:

כל מה שעובד על כלבים, עובד גם על ילדים. ולהיפך.

אז אמרו שלום לנסיינית החדשה בעולם הניילון הנצמד, היא כאן כדי להישאר.

באמת יש לה צבע של פסטה

באמת יש לה צבע של פסטה

מודעות פרסומת

8 מחשבות על “הסיפור של פסטה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s