על כישלונות וכאב

 

jumpoline

 

 

עוד לא התחיל הניסוי וכבר נכשלתי…

אומרים שצריך ללמוד מכישלונות, אז נראה מה אפשר ללמוד מכך. מעשה שהיה כך היה:

לשכנים שלנו יש טרמפולינה גדולה בחצר, בערך שניים וחצי מטרים בקוטר . פעם היו מוכרים רק את הטרמפולינה. כיום, כנראה בגלל שאנחנו דור של הורים היסטריים, מוכרים גם רשת גדולה סביב כל הטרמפולינה כי לעטוף את הילד בצמר גפן זה מטופש.

הילדה שלי, היליה, כבר בת חמש ונכנסת לטרמפולינה מלמעלה, מעל הרשת.

רגע, לפני שאתם מגרדים בראש ומנסים להבין איך זה קורה בדיוק, אנסח את המשפט מחדש: היא נזרקת לתוך הטרמפולינה. מעל הרשת.

עכשיו אתם מתקשרים לרשויות הרווחה. רגע, תנו לי לנסות להניא אתכם.

אני מאמין גדול באהבה קשוחה. צריכים ללמוד ליפול לפני שלומדים ללכת וללמוד לנחות לפני שלומדים לקפוץ. אין מה לעשות, הם יפלו בחיים לא מעט. אני מעדיף ללמד אותם איך ממשיכים הלאה ולא רק איך להימנע מנפילות. אחרי כמה שיעורים בנחיתות עם היליה, שכללו אימון על סגירת הפה בזמן הנפילה כדי לא לנשוך את הלשון ונעילת הברכיים בזווית כדי שלא יפגעו בראש, הרגשתי שאנחנו מוכנים לדבר האמיתי.

אתם בהמתנה עם רשויות הרווחה, נכון?

אז הנה תמונה של היליה מגיל שנה:

jumpage1

והנה אחת מגיל ארבע:

jumpage4

ואחת מהעתיד:

ninja

להגנתי רק אומר שאם אתם מדווחים עלי, לפחות תהיו הוגנים ותדווחו קודם על ההורים שלוקחים את הילדים שלהם לתוכניות ריאלטי.  וגם על תוכניות ריאלטי באופן כללי, אם אנחנו כבר בקטע של להתלונן על סכנה לציבור.

 

בכל מקרה, השיעורים השתלמו באופן מושלם!

חוץ מבפעם ההיא שלא.

היא נחתה לא כל כך טוב והכאיבה לעצמה ביד (ראיתם איך אני משליך יפה את האחריות עליה?). לא היה בכי או משהו כזה, רק יבבות. לא נלחצתי, נכנסתי לטרמפולינה מתוך כוונה להרגיע ולהסביר את חשיבות הנחיתה הנכונה.

"אין מה לעשות חמודה, כשמשתוללים ביחד לפעמים מקבלים מכה וזה כואב. פעם אתה בצד הנפגע ופעם אתה בצד הפוגע וזה לא נעים לשני הצדדים". ככה התחלתי, המשכתי בסקירה פיזית לראות שאכן אין שום נזק וקינחתי בחיקוי של הגורילה שהיא אוהבת.  הכל עבד פיקס והמשכנו להשתולל כרגיל. היינו אריות שצדים בספארי, קופים שמטפסים על עצים וסוג של משפחה מעוותת (אני, לדוגמה, הייתי גם האח הבכור, גם האבא וגם התינוק – אני מעדיף לא לדעת מה הם משחקים בגן) והכל בתוך העיגול המקפיץ.

היה פשוט נפלא!

עד שחוויתי את שלושת סוגי הכאב המוכרים לאדם בחמש שניות.

הראשון הוא כאב שמתחיל הכי חזק שלו ונחלש עם הזמן. כזה שאתה יכול להרגיש כשאתה שוכב על הגב, על טרמפולינה, ילדה בת חמש עושה סלטה מעליך ופוגעת עם העקב שלה בגשר האף שלך.

השני, שהוא הרבה יותר גרוע, הוא כזה שרק מתגבר עם הזמן. סיכוי סביר שייגרם מכך שהילדה המדוברת תגמור את הסלטה שלה, תאבד שיווי משקל ותנחת עם המרפק לתוך אחיה העתידיים.

השלישי, שללא ספק הוא הנורא מכולם, הוא כאב פנימי לגמרי. אין לו שום תחושה פיזית מלבד לחץ מטורף באזור הבטן העליונה שמתפשט לשאר הגוף. הוא נובע בעיקר מבושה, כאשר אתה מבין שעשית טעות. אתם יכולים להרגיש אותו אחרי שהבקעתם גול עצמי, או אחרי שנתפסתם באמצע הלילה (והדיאטה) פושטים על המקרר, או, סתם לדוגמה, אחרי שהילדה שלך (בת חמש להזכירכם) מאכילה אותך בחזרה בכל השטויות שלך :" אבא, כשמשתוללים ביחד לפעמים מקבלים מכה וזה כואב…"

 

אחרי זה לא נותרה ברירה אלא לעטוף את הילדה בניילון נצמד כדי להגן על עצמי מפגיעות עתידיות. אחיה הקטן רצה גם לרגום אותה בבובות של חיות, אבל הצלחנו לעצור אותו.

 

מה למדתי?

יש הרבה מה ללמוד מכל זה. אני חושב שהעיקר הוא לסתום את הפה.

 

לסיכום:

ניילון נצמד : 1

אבא : 0

מקווה שאשתפר עד הפעם הבאה

 

מודעות פרסומת

5 מחשבות על “על כישלונות וכאב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s