על לדעת יותר ולשחרר

 

 

אחד התירוצים המושמעים ביותר שלנו כהורים הוא :"כי אני יודע יותר טוב".

מעניין איפה אנחנו משתמשים בו יותר. מול הילדים, או מול אנשים אחרים?
שתי האפשרויות מגוחכות, נכונות ככל שיהיו.

מול הילדים, אנחנו מוצאים את עצמנו מנסים להוכיח נקודה. אני יודע יותר טוב ממך מה ההשלכות של המעשה שאת רוצה לבצע. מהבנתי העמוקה את הנושא, אני אוסר עלייך לבצע אותו. אפשר לזרוק לשם גם איזה :"אני אבא שלך וזהו", אם ממש רוצים קלישאה.
יעיל? לרוב. אבל רק לטווח הקצר. מה יקרה כשהיא תרצה (או תצטרך. ולא, אין הבדל בין השניים מהבחינה הזו) ללמוד לבד? האם העובדה שאנחנו יודעים יותר אוטומטית מקנה לנו את הזכות לבטל שיעורים חשובים בגדילה שלהם?
בטווח העוד יותר רחוק, היא תדע יותר ממני ברוב הנושאים. כן, גם הילדים שלכם. ואז מה? הדעה שלי כבר לא רלוונטית? הרי טענת היסוד שלי התבטלה. נשארתי רק עם "אני אבא שלך וזהו". איזה מין טיעון זה? אם היא תענה לי בכלל, הרווחתי…

מול אנשים אחרים, זה רק כדי להסביר את סגנון ההורות שלנו בטענה שלא ניתן להפריך אותה.
האמנם? מה בדיוק אנחנו מנסים להוכיח להם? זה סגנון ההורות שלנו. אין לנו בשביל מה להצדיק אותו. אנחנו בחרנו אותו והוא אותנו. בדיוק כמו הצאצא…
"אני יודע יותר טוב מהילד" הוא תירוץ ותו לא. משמעותו היא שאתם לא מוכנים להתמודד עם ההשלכות של הבחירות שעשיתם בגידול הילד. דווקא כאן, התירוץ הלגיטימי יותר בעיני הוא :"כי אני אבא שלה". מה לעשות? מותר לי!
יותר מכך, אני האבא שלה וכל בעיה שתצוץ בעתיד תהיה באשמתי המלאה (אלא אם אתה אבא ממש מוצלח, ואז האמא אשמה בהכל). למה הכל עלי? כי קיבלתי החלטה. כמות ואיכות הידע שהיה בידי טרם קבלת ההחלטה איננה רלוונטית. החלטתי משהו עבור הילד, מכיוון שאני היחיד שאצטרך לשאת בהשלכות. כן, גם הילד יצטרך אבל מיד אחרי שהוא יתמודד איתן, אני אצטרך להתמודד עם השלכות חדשות. ואחרי שהוא יעשה משהו בקשר להשלכות המקרה, אצטרך להתמודד עם דברים חדשים. ואם מישהו מכם חושב שהוא ידע  על ההשלכות האחרונות בעת קבלת ההחלטה המקורית, הוא משקר. עכשיו, אתם יכולים לשקר לעצמכם כמה שאתם רוצים, אבל אל תשקרו לי.

אם, כמוני, הגעתם למסקנה שלדעת יותר טוב מהילד זה נחמד, אבל לא מספיק, אפשר לעבור לנושא הבא שהוא חשוב לא פחות, לדעת לשחרר.

פעם חשבתי שאני הורה משחרר. כאילו, הילדים היו הולכים ומסתכנים ואני, בשיא הטבעיות, הייתי נותן להם. מהי סכנה, אתם שואלים? הייתי נותן להם ללכת יחפים על הדשא, נגיד. או לעמוד על קצה המדרגה האחרונה ולנסות לרדת לבד. היו שם כמה סכנות רציניות שהיו יכולות להוביל לפציעה! לא חמורה, אני לא מזניח, אבל פציעה. אולי זה לא נשמע מרשים, אבל אני מבטיח לכם שאם היו עושים סקר בין חברינו (המתמעטים) לגבי מי הילד שסיכוייו להיפצע מהזנחה הם הגבוהים ביותר (בטוח שיש הורים שעושים סקרים כאלו…) אנחנו די גבוהים ברשימה. אולי רק אחרי הילד עם הצליעה והעיוורון.

ואז קראתי את המאמר הזה (והוא ארוך. ממש. כאילו ממש ממש ארוך.כאילו ממש ממש ממש. כמעט "מלחמה ושלום" ארוך. ברצינות!).

כדי לקצר לכם רק אומר שהמחברת טוענת שאנחנו, דור ההורים החדש, לא יודעים לשחרר. ולדעת לשחרר, זה חשוב. מאוד. אם הילד לא ילמד לבד שהוא יכול להתגבר על מכשולים, איך יתגבר עליהם? אם על כל פיפס שהוא עושה מיד קופץ אליו הורה כזה או אחר, איך ילמד את מגבלותיו? האשמה, לדעת כותבת המאמר היא בהפיכת כל טרגדיה למגפה בחסות התקשורת. ילד אחד נחבט בראשו על מגלשה? מיד כל המגלשות הן סכנת מוות ואי אפשר להקים גן שעשועים ללא היתרים מיוחדים (שעולים הון) כשכל מה שמקים הגן רצה הוא רווחת הילדים ועכשיו הוא צריך להתגונן מתביעות, כי הורי הילד הנפגע רק מחפשים את מי לתבוע. לפי מה שהיא אומרת, כמות הילדים הנפצעים בכל שנה בגני שעשועים ציבוריים לא קטנה בשלושים השנים האחרונות…

נושא נוסף שהיא נוגעת בו הוא חטיפות. אסור שהילד יצא משדה הראייה שלך כי עלולים לחטוף אותו. עזבו את העובדה ששוק החטיפות בארץ הוא הרבה יותר קטן משאר העולם, יש את יחס ההורים האחרים כשאתה לא יודע איפה הילד שלך, זה הרבה יותר גרוע. ונסו לנחש בכמה ירדו אחוזי החטיפות מאז שהתקשורת הפכה את הנושא למגיפה? בדיוק. כמעט כלום. מי שרוצה לחטוף ילד, יצליח. בטח במקום גדול כמו ארה"ב, שאתה יכול לברוח למדינה אחרת.

מאז קריאת המאמר, אני מבין שאני לא משחרר מספיק. מנסה לתת לה להתפרע כמה שיותר. הכי גרוע היא תפצע, ואז אני אצטרך לחיות עם זה לשארית חיי, אבל לפחות היא תדע לא לעבור ליד נדנדה מהירה ולי לא יתפס הגב מקפיצה משוגעת. כשאני מוצא אותה נשענת בזווית מסוכנת על הכיסא כדי להגיע למשהו, אני תופס עצמי מלהעיר לה כי הנפילה (שממש לא בטוח שתגיע – תהיו מופתעים כמה מהר האינסטינקטים שלהם עובדים ברגע שנותנים להם) עלולה לכאוב לה.

שני דברים שצריך לדעת: לדעת יותר מהם (בלי לתפוס תחת בנושא) ולדעת לשחרר (אגב, גם איתמר רוצה ללמוד לשחרר).

.

מה קורה כשהם מתנגשים?

היינו בים בשבת. היה כיף חיים, עד שהעננים והרוח החליטו לגרש את כולם מהחוף.
יציאת מצרים מעולם לא נראתה אמיתית יותר. המוני בני ישראל, על כל ציודם הימי, צועדים בשבילי החול והעפר חזרה למכונית. הקטן שלנו כבר היה קפוא מאוד ועוד יותר מזה, עייף. אז הוא היה על הידיים. אני העמסתי על עצמי את רוב הציוד, מה שהשאיר להיליה את הכבוד ללכת חופשיה ממנשא ולאסוף חול, אבנים וכל מה שנראה מספיק מעניין. באמצע דרך העפר. עם מלא מכוניות מסביב. עם נהגים שעסוקים בפושטקים שלהם ולא ממש שמים לב לדרך.

באמצע הדרך, פקק הזוי (שביל עפר, כן?) מכוניות עומדות, חלק נוסעות ברוורס, חלק גולשות באיטיות. אני עמוס ציוד והיליה מתכופפת בכל פינה. אני גאה לומר שהצלחתי לשחרר רוב הזמן.

עד שלא.

"היליה!!!" אני שואג כשהיא מתכופפת מאחורי רכב עם נהגת מפוקפקת (רק אצלי נהגת שמסתכלת קדימה בזמן שהרכב בהילוך אחורי נחשבת מפוקופקת?). "בואי הנה!"

היא נבהלה מספיק כדי להפעיל את הממטרות.

יופי. מה עכשיו?

אני עמוס ציוד, האוטו מאה מטר מאיתנו והיא מייבבת כאילו אין מחר. ניסיתי את הגישה ההגיונית :"קטנה שלי, אני יודע שהבהלתי אותך, עוד מעט נרגיע אותך יפה. בינתיים, תצמדי לאבא ובואי נגיע לרכב".

זה עבד!

חמש דקות של בכי צמוד ירך ואנחנו ליד האוטו. הורדתי את הציוד, הרמתי אותה, חיבוק חזק ו"היליה, מצטער שהפחדתי אותך, אבל ממש דאגתי לך, יש כאן המון רכבים ואת קצת איבדת כיוון. הכל בסדר עכשיו?"

"כן, אבא" היא מוחה את הדמעות. "אפשר ארטיק?"

נקודה שלמה לי, אפס לניילון הנצמד!

אבל זו לא חכמה, יצאנו מהר מהבית (יציאת מצרים אמיתית) ולא לקחתי בכלל ניילון. אם היה, מי יודע מה היה קורה?

 

2 מחשבות על “על לדעת יותר ולשחרר

  1. רועי הגיב:

    ילד זה כמו הודעת וואטסאפ בלי אייקונים..
    לא משנה מה אתה, כהורה, מרגיש לגביו באותו רגע, זה עדיין פרשנות אישית…
    ילד הוא בעצם תהליך חשיבה נקי מכול צד שלישי או שני למעשה .. הוא בעולם שלו והוא נותן לגוש הסובייקטיביות עד גיחוך שנקרא ההורים שלו הצצה לעולם שלו…
    הרבה הורים מרגישים חובה לדעת.. למרות שזה אף פעם לא שהילד מחפש. ..
    פשוט בעולם שלו אין הרבה דמויות להתייעץ איתן מעבר להורים.
    ילד מחפש סיפוק לא משנה באיזה צורה ..
    אז עדיף לתת כלים ולא תשובות.
    מוזר שבחרת בכותרת עם שני נושאים שהם בעצם אותו סוג של רעל..
    כשהורה לא משחרר הוא עוצר את זרימת המידע הבריאה בראש של הילד..
    גם שהורה "יודע" הוא למעשה עוצר הכלת מידע כי בדיוק שם הילד מפסיק לחפש…
    כשהילדות שלי מגיעות עם שאלה או 147 מהן אז אני עושה מזה משימה לשנינו.. גם כיף גם לומדים משהו אבל הכי חשוב אין עצירה של תהליך החשיבה..

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s