על קמפינג, חלק ג' ואחרון (או: שלא נדע מצרות)

לכבוד ראש השנה ובאיחור אופנתי של שלושה חודשים, המשך עלילות משפחת מינוס בקמפינג!

תקציר הפרקים הקודמים:

בחלק א' למדנו להכיר את ארבעת סוגי המשפחות ושליהו מרגיז.
בחלק ב' למדנו שגם מיטב היכולת ההורית לא נותנת לך את הזכות לשפוט הורים אחרים ושליהו ממש מרגיז.

נוהל לילה

אתר הקמפינג, שלא אנקוב בשמו, הוא בכלל גן אירועים לחתונות. בשבתות, כשאין אירוע בשישי, הם משכירים את דשא הגן לכל דיכפין. יש מטבח גדול, שירותים מפוארים והרבה מקומות שחתן וכלה יכולים להצטלם בהם. יש גם בריכה שלפי הריח שמופץ ממנה הרכב המים הוא 95% כלור. זו גם כנראה הסיבה שהיו שם מלא זבובים. אבל מלא זבובים. מלא. מלא. מלא. זבובים.
כראוי ליכולות השרידה המוצלחות שלי בטבע, הרגעתי את כולם שעוד מעט השמש שוקעת והזבובים יעלמו איתה כי הם ישנים בלילה. באורח פלא, אכן צדקתי. איך שהשמש החלה לצלול נעלמו הזבובים, אבל לא בגלל שהלכו לישון, הצרעות הפחידו אותם.

הילדים אכלו ארוחת ערב תחת שמירה כבדה של האבות שנופפו בכל מה שידם משגת מסביב לשולחן ושיוו לארוחה מראה סוריאליסטי משהו. מהאוכל, עברנו ישר למקלחות תחת חיפוי ארטילרי, כמובן.
לאחר שכל סאגת המקלחות סודרה (מי מתקלח עם מי, מתי ואיפה, אבל גם כמה פעמים צריך לקלח ילד שמיד אחרי המקלחת מחליט להתגלגל בחול) התחלנו בהכנות השינה.

אך לפני נוהל הלילה שכלל מקלחות, סידור, סיפור והשכבה, היליה החליטה לספק לנו איזה התקף לב קטן כשכמעט נפלה לבריכה.

preacher

"הטון"

זה הזמן לציין את אחת היכולות היותר מרשימות שלי (אם לא היחידה…). אני קורא לה "הטון". זו היכולת לגרום לאנשים לבצע את מה שאני אומר. זה נשמע כאילו לקוח מאיזה קומיקס (והאמת שאכן יש קומיקס כזה, הוא נקרא "preacher" וכתב אותו גארת' אניס הגאון, אבל זה לא רלוונטי, כי היה לי את זה עוד לפני שנחשפתי אליו), אבל נשבע לכם שזה עובד. בעזרת טון ספציפי מאוד של הקול שלי, אנשים עוצרים את מה שהם עושים ומקשיבים להוראותיי. אני מניח שפיתחתי את זה בצבא, כי זה עבד על חיילים שלי אבל גם על מפקדים שלי, על חיות ואפילו על אנשים שמעולם לא פגשתי קודם. כראוי לגיבור על, אני לא משתמש בכוחותיי, אלא  רק כשאין ברירה ובמצב של סכנת חיים. וכמו כל גיבור על, גם לי יש את הקריפטונייט שלי. יש אדם אחד בעולם ש"הטון" לא עובד עליו. בעצם, אישה אחת. אשתי, כמובן. ואם הגברים בקהל חושבים שהייתי משתמש בו כדי לגרום לה לעשות דברים, אז לא, ממש לא. מכבד אותה יותר מדי בשביל זה וכאמור, רק במצב של סכנת חיים. למעשה, גיליתי שזה לא עובד עליה כשאוטובוס היה כחוט השערה מלפגוע בה והייתי צריך לרוץ עם שלושה תיקים על הגב ומזוודה ביד כדי למשוך אותה מהדרך כשהבנתי שאני חסר כוחות מולה (למה לא הורדתי התיקים? אמרתי גיבור על, לא גיבור על חכם).

אחד החששות הכבדים ביותר שלי בתקופת ההריון שלה עם היליה היה שהיא תוריש לה את זה.

לשמחתי, היליה איננה חסינה וזה בדיוק מה שהציל אותנו מנסיעה למיון עם ילדה במנת יתר של כלור.
"היליה, עצרי!" פקדתי. והיא עצרה. על שפת הבריכה. ואז גילתה שהבריכה בכלל קיימת.

הולכים לישון (יותר "מתכוונים להתחיל להתארגן בתנועה של משהו שמזכיר שינה" אבל בואו לא נהיה קטנוניים)

אחרי שאבא מושלמי בנה לנו את האוהל, הילדים היו שבעים ואני הייתי מוכן לבירה הקטנה ליד המדורה שתסגור את הערב, הכרזתי:
"ילדים, מי שרוצה סיפור… צריך לאסוף את כל הבלאגן"
מיד התחילה תנועה ערה בקרב ילדי כל המשפחות. אפילו שלי. כולם התרוצצו כאחוזי אמוק ברחבי המדשאה ואספו מכל הבא ליד כדי "לסדר" את זה בערמות חסרות כל הגיון, צורה או סדר, למען האמת.

במהלך כל הבלאגן לא יכולתי שלא לשים לב לליהו, שכזכור, ממש מוצלח בלהיראות כאילו הוא עוזר כשלמען האמת הוא רק מלווין את אזור הבלאגן בלי להרים אף צעצוע.
נרגש להפגין שוב את כישורי ההורות שלי מול שאר המשפחות (ובעיקר מול מושלמי) החלטתי לחרוג ממנהגי ולהשתמש ב"טון".

"ליהו! לסדר!" נבחתי.

כל הילדים קפאו במקומם לשתי שניות מהפחד שהפקודה כוונה אליהם. חוץ מליהו, כמובן, שהתעלם ממני בנונשלנטיות, אם לא בהפגנתיות.

מסתבר שיש שני אנשים בעולם שחסינים אלי.

בשעת הסיפור הקפדתי להפנות לליהו כתף קרה כדי שיבין שנעלבתי, אז הוא הלך לאמא שלו לחזק את אחוות נבלי העל.

camping

עקוצים

אבא מושלמי בנה לנו את האוהל שהשאלנו ממשפחת מושלמי אחרת, שגרה בשכנות וילדיהם באותו הגן עם שלנו. הצרעות כבר הלכו לישון גם כן, או שפחדו מאלפי היתושים שיצאו לחגוג עלינו. למזלי, יש לי את האלתוש המושלם, התחתנתי איתו. יתושים מריחים אותה מקילומטרים. הבעיה היא שגם את זה היא הורישה לילדים. אז מרחנו את כולם היטב היטב בכל תכשיר הידוע לאדם וגם בכמה שלא, עטפנו אותם בבגדים מכף רגל ועד ראש והכנסנו לשינה בטוחה באוהל.

בבוקר, קמנו לזה:

stung

 

היינו חושבים שהם נדבקו באבעבועות או משהו אבל נחיל היתושים שחנה בביטחה על תקרת האוהל לא השאיר מקום לספק. משפחת מושלמי, שכנינו היקרים ביישוב, דפקו אותנו.
הלכתי להתייעץ עם אבא סופר שהמליץ לתבוע להם את הצורה.
למחרת, יום ראשון, פגשתי את אמא מושלמי כשהבאתי את היליה לגן וסיננתי לעברה:
"תראי מה קרה לילדה שלי בגללכם!"
אני מודה, זה נראה לכם קצת תוקפני, אבל בהתחשב בעובדה שהאלטרנטיבה הייתה לדקור אותה עם מחט מלובנת כמספר העקיצות שהתנוססו על היליה, אני חושב שהייתי די רגוע.
אמא מושלמי התנצלה ואמרה שלא יכול להיות, האוהל עומד במיטב הבדיקות של מכון התקנים וכל זה, אז חייכתי בהכנעה ואמרתי שהכל בסדר. כשהיא הפנתה את הגב עשיתי פרצוף לילד שלה שיפחד קצת. תודה לאל על ניצחונות קטנים.

בערב, בבית, לאחר שמרחנו את הילדים בעוד קצת סמי הרגעה למניעת גירודים, אשתי שאלה אותי איפה שמתי את משקפי השמש שלה.
-"על מה, בשם ריבון העולמים, את מדברת?"
הסתבר שבליל הקמפינג, כשאני כבר ישן באוהל, היא נתנה לי את המשקפיים וביקשה שאשים אותם ברכב.
אז, יכול להיות, רק יכול להיות, שמישהו לא סגר את האוהל כשחזר הלום שינה ובירה ממטלתו.

 

בנימה אופטימית זו, ראש השנה יוצאים שוב לקמפינג!
למישהו יש אוהל להלוות לנו?

 

SAM_5430

 

6 מחשבות על “על קמפינג, חלק ג' ואחרון (או: שלא נדע מצרות)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s