על בלונים ושוחד

אם נסתכל על זה מבחינה קוסמית, מגיע לנו.

מגיע לנו ביבי והגלידה שלו, מגיע לנו אלון חסן והנמל שלו, מגיעים לנו כל מינויי המקורבים בעיריית רמת גן. וחדרה. ושדרות. וחיפה והקריות. וכל השאר, בעצם. מגיע לנו שנערי האוצר לא מצליחים לעצור את ההתחזרות על קופת המדינה.
כי כולנו אשמים.
לא בגלל הבחירות כל ארבע שנים (טוב, שלוש…), לא בגלל שאנחנו יוצאים לרחובות רק כשיוצאת גרסה חדשה לאייפון ולא בגלל ששוטרים ומורים נחשבים למקצועות בזויים.

זה בגלל שאנחנו צרכנים מחורבנים.

bribe

ההורים שלנו אשמים?

כשהייתי ילד אבא שלי היה טס לחו"ל מטעם המעסיק שלו. לא מעט, למען האמת, פעם בחודש כזה. וכל מה שזכור לי מאותה התקופה זה אותי ואת כל האחים שלי, מחכים ערים, באחת בלילה, שאבא יחזור. הוא היה נכנס בדלת וישר היינו מסתערים עליו. ככה לפחות היה בפעם הראשונה. אחר כך אמא שלי הייתה מכריחה אותנו לשבת על הספה ולשתוק. אני מניח שזה קשור לעובדה שההסתערות שלנו בעיקר כללה שאלות. ולא מהסוג הטוב.

"מה הבאת לי? זכרת את הנעליים שרציתי? איפה השוקולדים? יש מסטיקים? מה הבאת להם? (האח הנעלב) מי מקבל מתנה ראשון?"

אלו רק חלק מהפנינים שהמטרנו עליו.

בחזרה מהגיחה השנייה לחו"ל שלו אכן ישבנו ושתקנו. גם בשלישית. ברביעית הוריי החלו לדחוק בנו לשאול אותו שאלות שלא קשורות למתנות. ומאז היינו יושבים לפנות בוקר וחוקרים את אבי על דברים שלא עניינו אותנו אפילו קצת. לי זכור בעיקר שלב פתיחת המזוודה וההמתנה מורטת העצבים עד שיגיעו למתנה שלי. המון כביסה ראיתי עד שעיניי נחו על הצעצוע התורן.

bribe2

הילדים שלנו אשמים?

עברו השנים והנה אני אבא בעצמי. החלטתי לפנק את האישה בטיול לחו"ל עם אחותה. שתצא לבלות, מה יש? לא מגיע לה? בטח מגיע! שתצא, תעשה חיים, תבלה, למה לא? אני מפרגן לה כמה שאפשר. כזה אני, בעל מושלם.

הדילמה התחילה כשהן חזרו. באתי לשדה התעופה לאסוף אותן, ליד אחת החנויות התבדרו להם במיזוג קבוצה של בלוני הליום ענקיים. התלבטתי אם לקנות אחד להיליה כדי לחגוג את חזרתן. אה, כן, האישה לקחה את הילדה איתה. לא ציינתי את זה?

תוך שאני מתלבט איזה בלון אני רוצה שיעטר את תקרת הטרמינל חמש דקות מהרגע שתקבל אותו, נזכרתי בחבר שלי מהמילואים שהיה עוצר תמיד בתחנות דלק בדרך הביתה כדי להביא משהו לילדים, שלא ירגישו מקופחים שאבא לא היה בבית שבוע. זה החזיר אותי ללילות עם אבא שלי והשאלות הלא נחוצות והחלטתי שאני לא מביא לה כלום.

המתנה של הילדים שלי זה שאבא הגיע.

אני מודה, זה נשמע קמצני, יחד עם זאת, זו אחת ההחלטות שאני הכי גאה בהן. מי שיבחר ללכת בדרך הזו יגלה שהיא לא קלה בכלל. לא מספיק להגדיר להם את זה (כאילו, זה מספיק לגמרי, אם אתם מוכנים להתמודד עם הפרצופים העצובים שלהם והמיואשים של אמא שלהם), צריך להוכיח את זה כל יום מחדש כשחוזרים מהעבודה, כל חזרה מחופשה בלעדיהם (טוב, זה קל, רק פעם בעשור) והמהדרין יכולים להוכיח להם את זה כל בוקר.

אנחנו אשמים

תרבות הצריכה שאנחנו מורישים לעולם היא כזו הנסמכת על סטטיסטיקה, וככזו, אנחנו ניפול בה כל פעם מחדש. ככה גם לא תצטרכו לקנות להם כל שטות שהמפרסמים מצליחים לגרום להם לרצות. כולל ממתקים בגובה העיניים בסופר, יובל המבולבל על כל נגזרותיו, חיקוייו ומרצ'נדייזיגם ואייפון שש. אפשר לתת להם כוס קרטון קשורה לחוט. זה עובד.

עכשיו רק נשאר לי לשרוף את כל חנויות הנעליים בעולם כדי לטפל בבעיה של אישתי ואז יהיה לי מספיק כסף לקנות אקס בוקס וואן!

טוב, זה טיפה עצוב, אבל גם מצחיק

טוב, זה טיפה עצוב, אבל גם מצחיק

2 מחשבות על “על בלונים ושוחד

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s