למה, בעצם, אני כל כך אוהב סרטים

לפני כמה חודשים כתבתי על כמה שהיליה טובה במשחק הזכרון. היא ממש טובה. כל כך טובה, שחבר שלי, שהוא מוצלח בעצמו במשחק, ניסה כוחו מולה, עמד בניסיון בגבורה והפסיד בממש קצת (בניגוד אלי, שנוחל תבוסה קשה בכל פעם). לאחר המשחק הוא הסביר לי שהסיבה שהיא מנצחת קשורה לכך שיש לה חיבור ריגשי עם הקלפים. היא מייצרת לעצמה סיפור בראש לכל צמד וככה קל לה לזכור היכן הם. במשחקים האחרונים אנחנו אפילו לא טורחים לסדר את הקלפים בריבוע המסורתי, אלא פשוט מפזרים אותם על הרצפה. במהלך המשחק היא דורכת עליהם ומזיזה אותם, מה שעדיין לא מונע ממנה לנצח.

כן, אתם יכולים לקרוא לזה פסיכולוגיה בגרוש, אבל אני מרגיש שהוא צודק. זה גם מסביר לי למה אני כל כך אוהב סרטים.

להלן דירוג הסרטים שהכי אהבתי לראות בקולנוע, בסדר יורד. יש כאן רק שלושה סרטים (וחצי…) שפשוט העבירו אותי חוויה ריגשית משמעותית במיוחד שלא נותר לי אלא להתאהב במדיום. הם גם מסבירים, כנראה, את הטעם שלי בסרטים.

בסטיאן ופלקור (מי לא רצה לקרוא לכלב שלו פלקור?)

אטריו וארטאקס מתייאשים ומייאשים

 

 

 

 

 

 

הראשון הוא הסיפור שאינו נגמר. ככל הנראה, להראות לילד בן ארבע או חמש סרט שבו הגיבור נשאב לתוך העולם הדמיוני אותו הוא קורא, משפיע רבות על חייו. אני מניח שהסרט הזה הוא הסיבה שאני אוהב סרטים וספרים. אמא שלי לקחה אותי אליו (שוב תודה, אמא) , אני חושב ששאר הצופים מסביבנו התרגזו עלינו, כי היה צריך להסביר לי מה קורה. מבחינתי, זה הסרט הראשון שראיתי בקולנוע. יש מצב שחתולים בצמרת או מרי פופינס קדמו לו, אבל זה מה שאני זוכר. אני גם זוכר שבכיתי בגלל הסוס. לא כשהוא טבע, אלא כשרואים אותו דוהר שוב (כן, ספויילר. מצטער, סרט כל כך זקן שאין מה לדווח). מאז קראתי המון ספרים (וראיתי המון סרטים), אבל פלקור לא הגיע. אני עדיין מחכה.

החוויה הייתה כל משמעותית מבחינתי שמאז חיכיתי לה כל פעם שנכנסתי לקולנוע. היא חזרה רק עשור מאוחר יותר, אבל לצערי, מעולם לא באותה רמה.

פעם, כשהיינו צעירים

הסרט השני שהרעיד אותי היה ספרות זולה. שוב, מדובר בקלאסיקה, אבל חווית הצפייה בו העצימה את חשיבות הסרט, לפחות בעיני.
מעשה שהיה כך היה:
הייתי בן חמש עשרה כשהסרט יצא. העולם היה עדיין המום מכמות הדם שטרנטינו שפך בכלבי אשמורת והסרט הוגבל לגיל 16. או שאולי זה היה בגלל הסצנה עם המזרק. לא בטוח.

בכל מקרה, היישוב בו גדלתי מרוחק כשלושים דקות נסיעה מאולם קולנוע כלשהו. למזלנו, בערבי שישי ארגנו הסעה לשם. כנראה שמישהו בהנהלת היישוב חשב שלשלוח אוטובוס מלא בבני נוער מלאי הורמונים ומחוסרי רשיון לעיר הקרובה בערב שישי זה רעיון טוב. אכיר לו תודה לנצח על כך.
הצלחנו לשכנע מישהו מבוגר מספיק שצדנו בתור לקופות לקנות לנו כרטיסים ונכנסנו לאולם, חמישה נערים שדפקו את המערכת. הסרט התחיל ומיד ידענו שבחרנו טוב. היו אקדחים, בחורות מגניבות, בחורים ממש מגניבים והמון פאקים. תענוג. בהפסקה (זוכרים שהיו כאלו פעם?) שמנו לב שיש סיכוי שההסעה חזרה הביתה יוצאת לפני סוף הסרט. ככל שהעלילה התפתלה, הבנו שאנחנו צודקים. ההסעה יוצאת עוד חמש דקות ויש עוד כל כך הרבה דברים לפתור כאן! שלושה חבר'ה אמרו שזזים ואני ועוד אמיץ אחד הודענו שאין מצב שאנחנו זזים מהכסא לפני הכתוביות. הם נטשו אותנו ולנו לא היה אכפת. כסף למונית לא היה ולא היה לנו מושג איך נחזור הביתה, אבל למי אכפת? הדבר הזה פשוט מצויין!

בסוף נסענו עם הסעה של יישוב סמוך, הנהג שלהם לא כל כך הסכים שנרד מהאוטובוס באמצע שומקום, אבל גם את המשוכה הזו עברנו עם הרבה תחנונים. קצת טרמפים וחזרנו הביתה. לקח משהו כמו שעתיים. כמו יהודים טובים, ניגשנו לבתי החברים שנטשו אותנו (כבר בערך שלוש לפנות בוקר, כן? כיום זו שעה נורמלית למתבגרים, אבל אז…), הערנו אותם וצחקנו עליהם. פעם הבאה שאני אומר לכם שיש לי פינה חמה בלב לטרנטינו, לזה בדיוק אני מתכוון.

הסרט השלישי (והאחרון, נכון לעכשיו) שהפך אותי למובי באפ קשור דווקא לחוסר ידע. השנה היא 1999, אני בסופו של קורס הקצינים ולכן מנותק מקולנוע או מכל דבר אחר שאהבתי. האינטרנט עדיין בחיתוליו ולכן כשכמה ידידות הזמינו אותי לצאת איתן לקולנוע בשבת לראות את הסרט החדש של בן אפלק ומאט דיימון, לא התלהבתי. אבל בכל זאת, קולנוע וזה, אז זרמתי. בכניסה לאולם ראיתי את כרזת הסרט:

מישהו רואה כאן את קווין סמית'?

אמרתי לעצמי, נו שוין. לפחות אלן ריקמן כאן (וגם סלמה הייק, לא לשכוח שהייתי חייל). הסרט נפלא וזורם, שני הוונדר בויז החדשים של הקולנוע האמריקאי אפילו הצחיקו אותי לפעמים, השחקנית הראשית מצויינת ואפילו ג'נין גראפולו המעולה תמיד הבליחה לרגע. דבר לא הכין אותי להגעה של ג'יי וסיילנט בוב. הם נוחתים שם, באמצע הלילה, מצילים את המצב וקורעים מצחוק. התרגשתי כמו ילד קטן שמגלה שאבא שלו הוא סופרמן. הצרה הגדולה הייתה שלא היה לי עם מי לחלוק את זה. הבנות מסביבי היו מפוהקות (שלא לומר מאוכזבות, כי לא ראו את דיימפלק כמעט) ואני? אני קופץ בכיסא, מוחא כפיים ומתלהב. "אתן לא יודעות מי אלו???!!???" אני לוחש בתדהמה ומחליט להתעלם משותפותיי לאולם עקב בורותן. הסרט היה הדבר הכי טוב שראיתי בקולנוע מאז ספרות זולה ולו רק בגלל שלא ידעתי לאן אני נכנס.
את מוכרים בלבד ראיתי בבית, בוידאו, כמה שנים לפני כן, אחרי שאחי סיפר לי עליו, טרח ומצא אותו עבורי ומאז לא שמעתי על ג'יי וסיילנט בוב. אחר כך השלמתי את מול ראטס וצ'ייסינג איימי.

אני מניח שזו הסיבה שאני מעדיף לא לראות יותר טריילרים.

 

הסרט האחרון שאני מוכרח לציין כאן קשור לזוגיות שלי. גם אשתי מאוד אוהבת קולנוע ואחרי שכבר התחתנו פשפשנו בזכרוננו כדי למצוא את הנקודה בה החלטנו שזה זה, זה האדם איתו אני רוצה לבלות את שארית החיים. שנינו הגענו לסרט בקולנוע שבסיומו גילינו שאנחנו מאוהבים. הבעיה היא שכל אחד מאיתנו זוכר סרט אחר… אז זה בטוח קרה בקולנוע, השאלה רק מתי?

מבחינתי זה היה הסרט:

מה לעשות? קשה להתווכח עם הזכרון

וזה רק מוכיח לכם שקישורים ריגשיים, אין להם ולו דבר עם איכות. זה פשוט סרט מחורבן. אולי קצת משעשע. יש מצב שככה גם אשתי מרגישה כלפי…