על הנעלמת הגדולה

כל מי שמכיר קצת את השואו ביזנס, יודע שכלבים וילדים גונבים את ההצגה. מכיוון שגם ככה היליה וליהו זכו, בצדק מוחלט, בכינוי דרד-דרמה (יענו, דרדס דרמטי/ת. בחיי! אתם צריכים לראות אותם מופיעים. דמעות בשנייה, העלבויות ברמה של אוסקר וריצה מייבבת לחדר שלא הייתה מביישת את כוכבות הסרט האילם), החלטנו להביא גם כלבה הביתה.

בדיוק ככה!

פסטה כחלק משגרה יומיומית

הסיפור על ההגעה של פסטה לעולמנו מלונקק כאן. אם לסכם אותו בכמה מילים: כולנו רצינו כלב, לכולנו היה ברור שהאחריות עליו תהיה שלי וזה בדיוק מה שקרה. השינויים, יש לציין, לא היו כאלה גדולים: השכמה מוקדמת יותר (כולה רבע שעה) והשכבה מאוחרת יותר (כנ"ל) לטובת טיולים, מרפקים מצד המניילנת בלילה (כי יש שלושה שמייללים ולא שניים) זו עלייה של חמישים אחוז בסך הכל (אגב, אני עדיין לא מזהה מי המיילל ופשוט ניגש לשלושתם. בוא נקווה שלא נמצא בוקר אחד את ליהו קשור בחוץ ואת פסטה במיטה שלו עקב הלימות השינה שלי), לנקות עוד קצת פיפי וקקי איננה מטלה שמורגשת כשיש שני ילדים בבית ולזרוק קצת אוכל ומים לקערות מפעם לפעם אפשר בכלל להפיל על הילדים.

היתרונות, מאידך, לא מפסיקים לצוץ.
הילדים לומדים אחריות מהי, לא שמעתם מעולם צחוק מדבק יותר מזה של ליהו כשפסטה מלקקת אותו, אנחנו מלמדים אותה לציית לפקודות, כולנו ביחד – היא כבר יודעת לשבת (אבל גם חושבת שהשם שלה הוא "לא". אני מודה, יש עוד טיפה עבודה), היליה מתרפקת עליה וזוכה להערצה מהילדים בגן כשפסטה מצטרפת לאיסוף, למדתי לשים את הנעליים שלי במקום, גוש המתיקות השעיר הזה לא מפסיק לקפוץ ולשחק (ואז כשהיא מתעייפת היא אפילו יותר חמודה) והפרצוף, כשכושי הזנב והקפיצות כשאני מתקרב לכלוב שלה הם פשוט ממיסי לב ועוצרי נשימה.

כלומר, אם היא רק הייתה בכלוב.

כלוב?!?

בוא נעמיד דברים על דיוקם. לאחר התייעצות עם כמה וטרינרים ומביני עניין שונים, הגענו למסקנה שהבית שלנו יהיה קצת קטן עליה (כל התחזיות מדברות על כך שפסטה תגיע בקלות ל30 ק"ג ובינתיים היא אכן מתקדמת לשם במרץ).
אם כן, בחצר.
מכיוון שאותם מבינים גדולים גם המליצו להתחיל באזור מגודר קטן ולהגדיל אותו בהתאמה לגדילתה, בניתי גדר לא גבוהה שתחמה בערך 20 מ"ר מהחצר. או אז התחילו ההתלבטויות לגבי השם של הדבר הזה. מכלאה? מתחם מגודר? החצר שלה? בסוף התקבענו על כלוב. למה? באמת שאני לא יודע. אבל אני מבטיח לכם שהיא לא כלואה במשהו קטן וגם אין תקרה לדבר הזה, אז נא לא להתקשר לכל מיני מצילי כלבים. טוב לה, אני מבטיח לכם שטוב לה.

למרות שזה קצת סותר את העובדה שהיא יוצאת מהכלוב שלה כל הזמן. ואני הייתי רוצה לדעת גם איך, למען השם!

בהתחלה, טרום תקופת הגדר, היא הייתה קשורה בחבל למרפסת הקדמית בבית. זה היה טיפה לא נוח, כי רוב המרפסות הקדמיות בעולם, וגם שלנו, הן בעצם מחסן לצעצועים של הילדים שתופסים יותר מדי מקום (וגם של השולחן הקטן ש"לא משתלב" עם הסלון. והספה העתיקה שאין לך לב לזרוק כי היא נוחה. ושידת המגירות הבינונית שהיא פשוט מיותרת. והארגז ההוא שאזרוק לפח המיחזור. מתישהו. וכל שאר הדברים שאתה לא מוצא להם מקום בבית) וכשאתה משלב כלבה אנרגטית עם כל הנ"ל, אתה מקבל בלאגן אדיר ברדיוס החבל שלה.

מאז, המרפסת הקדמית הפכה לאזור ריק מחפצים, מלבד הפינה, שאליה דחפנו הכל בגיבוב אדיר, לאחר שקיצרנו את החבל כמובן. כל זה נעשה מתוך הכוונה השקולה שפסטה תחייה בכלוב שלה, לכשאבנה אותו, ואוכל להחזיר את המרפסת הקדמית למעמדה המבורדק, אך החינני, הראוי.

חבל? רצועה? כלוב? ניילון נצמד!

כמובן שהקליפס בקצה החבל לא עמד לכוחה של פסטה מה שגרר תגובה נדהמת מאיתנו לכשהגענו הביתה. מילא ששוב כל המרפסת בבלאגן, אבל איפה פסטה, לעזאזל?
לאחר שנרכש קליפס חדש ומאובטח, השגנו גם את המרכיבים לגדר והחלה ההקמה (שזה שם קוד ל"קראתי לחבר שמבין בזה יותר ממני, הכנתי לו קפה והתחננתי שייתן לי לעזור לו להרכיב לי גדר"). עבודה מאומצת של כמה שעות (שלו. אני בעיקר דיברתי והבאתי כלים) והופה! יש כלוב. כשהוא שאל איך אני מתכוון לסגור את הפינות לא הבנתי למה הוא מתכוון. אחרי שעה, כששוב איפה פסטה, לעזאזל? הבנתי.
סגרתי את הפינות עם שאריות גדר, קצת פח ודלת שמצאתי. הייתם מצפים שהשם "כלוב" יוחלף ל"מעברה", אבל אחרי האיפה פסטה, לעזאזל? הבא, סגרתי את הפינות כראוי וכיאות.

הימים חלפו, פסטה גדלה ובהתאמה שיטותיה השתכללו. סדר היום שלה ושלי כלל קללות נמרצות (שלי, בהתחלה, כשמצאתי אותה ישנה במרפסת לאחר הימלטות הלילה האחרון ואחר כך של המניילנת על כך שאני מעיר את הילדים עם הקללות שלי), טיול בוקר שלא ברור למה הוא טוב אם גם ככה היא הייתה משוחררת כל הלילה, קשירה למרפסת, אוכל, תיקון חפוז שלי בכלוב והחזרתה לשם. אחר כך הייתי יוצא לעבודה וחוזר ל"איך את שוב בחוץ הודיני בעל ארבע רגליים שכמוך?", טיול ערב מיותר, אוכל, משחקים בתוך הבית עם הילדים, תיקון חפוז ולכלוב רק כדי לקום ליום זהה.
היא יצאה מהפינות (שחוזקו), מהשער (ששודרג), קפצה מעל הגדר (שהוגבהה) וחפרה מתחתיה. לאחרון עדיין לא נמצא פתרון אז נכון לכתיבת שורות אלו היא שוב במרפסת.

תודו שזו התמונה המגניבה בעולם.

(התמונה המגניבה בעולם סופקה ע"י האחד והיחיד, יואב מורן, שנאות להתפנות מעיסוקיו הרבים שכוללים, בין היתר, תאומים בני שלושה חודשים אז אתם יכולים להבין את גודל ההקרבה שלו. הייתי מספר לכם מה נתתי לו בתמורה, אבל אשתו תקנא. בכל מקרה, אתם יכולים לקרוא אותו בבלוג שלו, במבה ביסלי)

איפה פסטה, לעזאזל?!?

אכן עולה השאלה: לאן היא הולכת כל הזמן? הלוואי והייתה לי תשובה. מפעם לפעם שכן טוב ועצבני (ובצדק) מתקשר לבקש שניקח אותה כי היא מפחידה את הילדים שלו או אפילו קושר אותה בעצמו למרפסת. אני מניח שאם מישהו יתפוס אותה עושה צרכים במדשאתו נקבל פוחלץ בחזרה והאמת היא שאוכל להבין אותם. לאחרונה גם התקנו לה שבב אז הקנס על כלב משוטט זה רק עניין של זמן.
הנקודה החשובה היא, שפסטה תמיד חוזרת הביתה לבסוף. מותשת, צמאה ורעבה, אבל מגיעה. אני מוצא את זה מעודד כי אני מניח שאם הייתי משתמש בניילון נצמד היא לא הייתה חוזרת כלל.

1:0 מוחלט לטובתנו