על מסעדות והקלות הבלתי נסבלת של החינם

אפתח בבדיחה, היא גסה משהו (אפילו יותר מהרגיל), אז אם אתם מוצאים עצמכם נפגעים מדברים כאלו, אתם יכולים לדלג קדימה או סתם ללכת לה@#$%^&!:

הקטע עם הקסדה עוד יחזור אלי כמו בומרנג

לחנות כלי נשק נכנס לקוח, הוא מבקש את הרובה עם הכוונת הטלסקופית הטובה ביותר בנמצא. המוכר מושיט לו משהו שנראה כמו כוונת ענקית שמחובר אליה מלמטה רובה לא גדול ומכריז:
-"עם הכוונת הזו אתה יכול לראות את הבית שלי, שנמצא על הגבעה ההיא, במרחק של יותר מקילומטר!"
הלקוח מסתכל מהחלון עם הכוונת ומיידע את המוכר:
-"אני רואה שם גבר ואישה ערומים…"
המוכר שולף שני כדורים, מניח אותם ואומר:
-" מליון דולר אם אתה שם לה אחד בראש ולו אחד בז*ן"
הלקוח מרים כדור אחד מהדלפק ואומר: "נראה לי שזה יספיק".

מה אפשר ללמוד מזה?

שלפעמים, בעת הנסיון לעשות משהו "רע", אתה עלול להיפגע ממעשה "טוב". למה המרכאות?

איך אומרים? קשה באימונים, קל בקרב

כי אני לא בטוח בהגדרות של כל אחד מכם למה שקרה בבדיחה הזו ובטח לא ממה שאני הולך לספר לכם עכשיו:

יצאנו לאכול במסעדה, שכרגע לא אומר את שמה כדי לא להטות את דעתכם. ההרכב הפעיל: מניילנת, שני בנדיטים על גבול שעות השינה שלהם ואב אחד, עם תוכניות זדוניות במיוחד. מאז שהיליה קטנה, אני מנסה להסביר לה שכל מה שהיא תצליח להשיג בעורמה ובתחבולות, יהיה רווח נקי שלה. הגיע הזמן להעמיד אותה במבחן.

לדוגמה:

לפני כמה ימים שחקנו סוג של משחק זכרון (שוב, ארבעתנו) ובשלב כלשהו היה תורי. התלבטתי בין שני קלפים סמוכים שידעתי שאחד מהם הוא זה שאני צריך כרגע. העברתי את ידי מעליהם בהיסוס. ליהו בדיוק קפץ על המניילנת והמשחק עצר לכמה שניות. הסתכלתי על היליה כמבקש עצה והיא ישר חייכה וסימנה לי שהקלף שידי נמצאת מעליו כרגע הוא זה שאני צריך. כמובן שזה לא היה הקלף, התור עבר אליה והיא ניצחה את המשחק.

מעולם לא הייתי כל כך גאה בה.

חזרה למסעדה

התוכנית שלי הייתה לראות כמה דברים נצליח להשיג בחינם במסעדה תוך שימוש בשני ילדים נודניקים במיוחד. לכן אשטח בפניכם כעת את השתשלשלות האירועים עד לסופה ה"טוב/רע". במהלך הסיפור יחולקו נקודת לפי שיטת ניקוד הידועה רק למחבר (למרות שלא בטוח שגם לו).

נתחיל בנקודה אחת למסעדה, שהיא מאוד ידידותית לילדים. חילקו להם חוברות הפעלה, צבעים ודפי ציור עוד לפני שפצינו פה. הנקודה במקרה הזה, אגב, היא על זה שיש במסעדה גם בירה. המלצר היה אדיב והציע שנזמין קודם אוכל לילדים, כנראה כי הם נראו לו מורעבים. הזמנו להם שניצל וצ'יפס, במיטב המסורת ההורית.

מי מזמין שניצל ב"מוזס"?!?!? מי שמזמין שניצל גם בכל מקום אחר…

או אז הוא התחיל לספר לנו על המבצעים. נקודה לי על שלא נשברתי, הקשבתי לו עד הסוף ובחרנו כמעט בכל מה שהוא אמר (הצטרפנו למועדון, נהיינו חברים שלהם ויש מצב שהתנדבתי להביא את סבתא שלו לראש השנה, לא סגור על זה. מצד שני, קיבלנו זוג מטקות במתנה! וגם כדור! עוד נקודה למסעדה על זה שיש לה בירה ישראלית מחבית שהיא לא גולדסטאר. אלכסנדר, לא רעה בכלל).

כל האוכל והשתייה הגיעו לשולחן בזמנים סבירים להפליא (נקודה למסעדה, לגמרי) ובאורח פלא, המיקרובים נרגעו. אני מייחס את זה להלך הרוח הנינוח שמתלווה לקטשופ. אבל, כרגיל אצלנו, משהו תמיד חייב להסתבך.

מקס פיין, מכירים?

כדי שאוכל להסביר מה קרה במהלך הארוחה, אתם צריכים להתחיל לחשוב במונחים של ננו-שניות. כל המתואר לעיל קרה בפחות מעשר שניות, אז תקראו את זה ב"מבטא סלואו-מושן". נקודה למי שגם יזוז בכסא (על מי אני עובד – על האסלה) באיטיות מתאימה.

מקס פיין אתם לא מכירים, אבל זה כן, נכון?!?

1. ליהו התכופף מתחת לשולחן, כי היליה הצליחה לשכנע אותו שממש כדאי לו לראות את פירורי הצ'יפס שלה שנחו שם בטבעיות של… ובכן, אוכל של ילדים.
2. ליהו מרים את ראשו כדי לחטוף את הבומבה של החיים שלו, ישירות מעל העין, מהפינה של השולחן (מינוס נקודה למסעדה – לא חילקו קסדות לילדים).
3. ליהו פוצח ביבבות אימה, אני די בטוח ששמעתי כוסות נשברות במטבח.
3. (לא, לא טעיתי, עדיין 3. ננו-שניות, זוכרים?) אני שולח את ידי כדי לנחם את ליהו ופוגע בבקבוק השתייה של היליה, שמחליט לפול לתוך הצלחת של היליה ולהטביע לה את השניצל והצ'יפס.
4. אני, קצת בהלם, מביט בהשתאות בילד אחד בוכה, בקבוק אחד (שעדיין לא התרוקן) נטוי בתוך צלחת וילדה אחת על סף דמעות.
4. המניילנת, באקט הירואי, מרימה את הבקבוק (נשארו בו בערך רבע מכמות הנוזלים) ומעמידה אותו חזרה על השולחן.
5. ידי מגיעה לליהו ומלטפת את פניו ברוגע.
5. ידי השנייה מחפשת מפיות כדי לנקות את השלולית שליד, מתחת ובתוך הצלחת של היליה ובינתיים פוגעת באותו בקבוק מסכן שהמניילנת הניחה ברוב חסד אסטרטגי בבליינד סייד שלי.
6. הבקבוק נוטה ונשפך היישר על הציור שהיליה ציירה הרגע.
7. היליה עוברת מסף דמעות לצווחת חרדה קיומית, מבט חוסר אמונה קולסלי והלך רוח קטסטרופלי של "זהו. הגעתי לגיהנום". הכל בבת אחת.
7. המניילנת ואנוכי קפואים. לא מסוגלים להבין מה קורה כאן בכלל.
8. היליה מטיחה את ראשה אחורה בתנועה של נזיר שאולין שמתכוון לחזור עם התנופה הזו לתוך עשרים לבנים.
9. היליה פוגעת עם אחורי ראשה בספסל. בום מהדהד נשמע ברחבי המסעדה.
10. מתלווה אליו עוד בום. אבא נפל לרצפה, מחזיק בבטנו ומתגלגל מרוב צחוק.

אחרית דבר

לילדים שלום. לי עוד קצת כואבת הבטן מרוב צחוק.
רציתי רק לציין לטובה את עובדי "מוזס" בקניון חוצות אלונים. על השירות המהיר, האדיב והמסור. הם גם החליפו לנו את כל המזון והשתייה שנפגעו בריקוד השלומיאלים בחדשים ללא כל חיוב נוסף.
כל הכבוד, לגמרי הרוויחו פוסט הערכה והוקרה. אולי יום אחד מישהו יכתוב להם כזה. בינתיים, זה מה יש…
הבהרה: לא, הם לא שילמו לי ולא אכלתי שם בחינם (כאילו, למעט מה שקיבלנו אחרי שהילדים שלנו בדקו את חוזק הרהיטים שלהם). כשמגיע קרדיט, נותנים.

סחתיין! לגמרי הרוויחו לקוח