על זמן איכות, תעלומות, פתרונן ובראש של…

אני מאוד אוהב את הזמן שלנו ביחד (לא רק בימי שלישי). לחלוטין win/win. היא שמחה לראות ולהיות איתי, אני שמח לספק את כל מאווייה. החל מהרגע שאני פותח לה את השער כדי שתצא מהכלוב ועד שאנחנו חוזרים מהטיול, אני שם בשבילה. כשאני לא משחק קאנדי קראש, זאת אומרת.

תעלומת הפיתות

אתם יכולים לשער את הפתעתי כשבוקר אחד, לפני שבועיים בערך, מצאתי עצמי כמעט עובר שלב כשהיא משכה חזק ברצועה והפילה את המכשיר מידי. נתתי בה מבט זועם רק כדי לגלות אותה מוציאה את ראשה מהשיח הקרוב, מבט אושר על פרצופה (כן, פרצופה. אני מאניש. תתמודדו) ופיתה ענקית תחובה בפיה.

זה יהיה ממש מצחיק אם לכלב הזה קוראים פיתה

עד שלא שזפתם את עיניכם במחזה שכיום נקרא "פיתה בפסטה" לא ידעתם צחוק אמיתי מהו. מהרגע שהיא השיגה את מה שגירה את אפה שום דבר היא לא זוכרת. היא לא זוכרת שהיא מטיילת, היא לא זוכרת שהיא מחוברת (ברצועה. אלי) והיא לא זוכרת שאת צרכיה היא צריכה להיות מסיימת (דתיה בן דור – אני שונא אותך). המשכנו בגרירה פרועה הביתה. פיתה מובילה את הדרך, מחוברת לכלבה מאושרת ופרנואידית מכך שמישהו ייקח לה אותה, שמחוברת אלי, המסכן מאחורה.

חזרנו ישירות לכלוב שם היא התענגה על המתנה הלא צפויה. הנחתי שמישהו זרק פיתה עבשה לשיח והייתי שוכח מכך, אם בערב לא היה קורה אותו הדבר בדיוק. אוקיי. אולי זרקו שם יותר מפיתה אחת. למחרת כבר הבנתי שזרקו שם חבילה של חמש. ששודרגה לעשר שלושה ימים מאוחר יותר. התבאסתי לגמרי. הטיולים כללו ריצה פרועה לשיח, מציאת המטמון וחזרה פרועה אף יותר הביתה. לא הספקתי לעבור ככה אף שלב!

אחרי שבועיים כאלו, אני חושב שמצאתי את הפתרון לתעלומה.

תעלומת מוחי הקודח

הידעתם? רובין וויליאמס היה הראשון שבגללו קודם הקליטו את הקול ורק אז ציירו את הדמות.

יש את הסיפור ההוא על הבחור שמוצא מנורה על החוף, משפשף אותה ויוצא ג'יני שמצ'פר אותו במשאלה. האיש חושב קצת ומבקש שהג'יני יבנה גשר ענקי מכאן עד לארה"ב, היכן שבנו גר, כדי שיוכל לסוע לבקר אותו (הוא מפחד לטוס או משהו. אנא עארף?!? אני לא המצאתי את הסיפור הזה). הג'יני חשב קצת ולבסוף אמר: "תשמע, זה מלא עבודה… להביא אבנים, עמודים מהים, הקבלנים תמיד מאחרים. אין לך איזו בקשה אחרת?"

האיש חכך בדעתו וענה: "הרבה פעמים אני רב עם אישתי. לא מצליח להבין אותה. אתה יכול לבנות לי איזה מכשיר שיסביר למה היא באמת מתכוונת?"

"… אז איפה אתה רוצה את הגשר ההוא?"

כן. המוח הנשי הוא אכן בעיה, אבל זה לא שהמוחות האחרים בסביבה הם מי יודע כמה. אצלי, הבעיה היא קולנוע.

הבן את המסכן

הרבה פעמים, אנשים נעלבים ממני בגלל המוח המעוות שלי. אחי לימד אותי מזמן ש"אין כמו עכשיו" אז בואו ננסה להבין מה קורה בראש שלי (ושל חובבי קולנוע אחרים):

דמיינו עולם שבו כל דבר אפשרי, יש מפלצות, קוסמים, שדים, אתה יכול ליפול חמש עשרה קומות לתוך מכונית, לקום ולהמשיך לרדוף אחרי הרע. עכשיו שימו עצמכם בתוך העולם הזה.

תוסיפו לזה זכרון פנומנלי (אך ורק בכל מה שקשור לסרטים. לא זוכר מה לבשתי אתמול ולמען האמת? גם לא אכפת לי) ותקבלו אותי. אחד שכל פעולה פשוטה מזכירה לו סצנה מסרט. סיימתי ללעוס מסטיק ואני מדביק אותו על פחית שתייה? רוקטיר. אני נוהג ורואה משהו מונח על הכביש? אני רוצה לפתוח את הדלת ולהרים אותו תוך כדי נסיעה (Shoot 'Em Up ועוד כמה, אבל זה הראשון שעולה לי). קניות בסופר? רוצה לזרוק את קופסאות השימורים על הרצפה כי על דפוקות משלמים פחות (ביג דאדי). רוצה להודות למישהו? כורע על הברכיים וצועק "We're not worthy! We're not worthy".

הבעיה רק מחמירה כשאנשים משתפים איתי את צרותיהם ואני מדמיין את הדמויות החביבות עלי נאלצות להתמודד עם הסיטואציה. נסו אתם לא לצחוק כשחבר מספר לכם שהוא עומד להתגרש ולא יתנו לו לראות את ילדיו וכל מה שאתם יכולים לעשות זה לדמיין אותו בלבוש של גברת דאוטפייר.

קתרזיס

אם כן, הפתרון של שתי התעלומות הוא די פשוט. לגבי המוח שלי, אין בו חמש דמויות חמודות (אגב, ממש לא סרט לילדים. כאילו, הם יהנו והכל, אבל הרוב יעבור להם מעל הראש. לכו רק אתם, להקרנה באנגלית. אני מודה שדמעתי כמה פעמים), אלא מסך ענק שמוזן היישר מהזיכרון שלי ואל לכם להיעלב כשאני מגחגח לעצמי. זה לא קשור אליכם.