על ימי הולדת, חתונות ומה שביניהם

לא מזמן היליה הוזמנה למסיבת יומולדת של ילד מהכיתה. היו לי הרבה חששות כי כבר נכוותי בעבר במסיבה כזו שיצאה מכל פרופורציה. חגגו את הגעתה של ילדה לגיל המופלג 5. מכיוון שההורים חששו שאחותה הצעירה (בת 4) תרגיש שמפלים אותה, היא שותפה במסיבה כנערת יום ההולדת. הייתה מפעילה ש"הכניסה" אותן לחדר לקול תשואות המשתתפים. שתיהן לבשו שמלת כלה וכל האירוע היה סוריאליסטי ומופרע. כמה צריך להרים את האגו של הילדות הללו? מה הן כבר עשו? נולדו?

למה זה קורה?

אביעדלמזלי, היומולדת המדובר לא היה כזה. לא יודע אם הורי הילד קראו את זה, או שההודעה ששלחתי לאב המשפחה עזרה, או שפשוט מדובר בזוג מוצלח במיוחד, אבל החגיגה הייתה כיפית, נחמדה ובלי מחוות גרנדיוזיות (ואני לא אומר את זה רק בגלל הבירה!). מה שכן, זה גרם לי לחשוב על למה כל כך הרבה אנשים מרגישים צורך לחגוג את יום ההולדת של הילד שלהם באירוע המוני ומנקר עיניים. רק כדי לרומם את האגו?

אני חושב שהאשמה הברורה והמיידית נובעת מחתונות.
מתי חתונה נהפכה מאירוע אינטימי למשפחה לחגיגות המוניות שבהן הזוג המאושר מוצנח לרחבת הריקודים ע"י דרקון יורק אש, מלווים ביונים לבנות (ואחת דלמטית) כשמשה פרץ עושה חידוש ל"ים של דמעות" של נינט? איך הגענו מלקשור כמה פחיות עם חוט לפגוש הרכב להשכרה של לימוזינה שיש בה בריכת שחייה? למה בחתונות של גרוזינים פותחים את השיקים מול כולם (ולמה לא סיפרו לי על זה לפני שהתקמצנתי)? הכי גרוע בכל הסיפור המופרך הזה: עם כל הייחודיות שכל זוג ממוצע מחפש, כל החתונות נראות אותו דבר.

היום המאושר בחיי

weddingהחתונה של המניילנת ושלי (על הצעת הנישואין אתם יכולים לקרוא כאן) הייתה, בוודאות, החתונה הכי טובה בעולם. מצד שני, אני בטוח שכל אחד מכם, שהתחתן פעם או פעמיים, יגיד אותו דבר על החתונה(ות) שלו. אני מניח שהיינו יכולים לוותר על מנה או שתיים, או כמה הפתעות לאורחים ברמה כזו שלא הייתה פוגעת בחתונה וחשבון הבנק שלנו היה מודה לנו כיום. כנראה שכל אחד מכם יוכל להגיד גם את זה. אולי זו הבעיה של הדור שלנו. יותר מדי שופוני ומעט מדי פרקטיקה ומחשבה לעתיד.

בכל מקרה, בסוף החתונה נשארנו רק שנינו בחדר החתן והכלה, שאר בני המשפחה התנדפו לחלוטין. ההורים שלנו, האחים שלנו, קרובי משפחה שסתם נשארו באזור וחברים שלא יכלו לנהוג, כולם לא היו בנמצא. היכן היו? בחיי שאין לי מושג. אולם האירועים היה במרחק נסיעה של דקה וחצי, בתוך חניון תת קרקעי, מהמלון בו התאכסנו אנחנו וכל הנ"ל ועדיין לא היה זכר למי מהם. העמסנו ביחד שקיות של בגדים, מתנות (מי מביא קערות כמתנה? ועוד כאלו ששוקלות 50 ק"ג?!?!?) וכמובן את השיקים לרכב ויצאנו לנסיעה בלב כבד תוך שאנו מקללים את כולם.

הגענו לחניה של המלון (בקושי) ולחצנו על כפתור המעלית. המניילנת, על שמלתה המתנפנפת וחוסר היכולת לתנועה מהירה המתלווה אליה, נבחרו "להחזיק" את המעלית ואני רצתי בין הרכב והמעלית משהו כמו חמשת אלפים פעמים כדי להביא הכל. בסבב האחרון נשמתי לרווחה והתמוטטתי על רצפת המעלית שהחלה לטפס. או אז המניילנת הסבה את תשומת לבי לשלט שליד הכפתורים. הסתבר שהיא איננה מגיעה לקומה שלנו במלון וצריך להחליף מעלית באחת הקומות באמצע…

husband-of-the-year-3כמובן שגם מהמעלית לחדר היה צורך באותה הכמות של מסעות והגעתי לחדר מזיע, מותש וחוכך אם גם להטביע את בני משפחתנו הנעדרים או רק לירות בהם. לא הייתי צריך להתלבט הרבה, כי בשנייה שסגרתי את דלת החדר מאחורי, כולם התייצבו לפתיחת השיקים.

היום המאושר בחיי? תעשו לי טובה, היו לי ימים מוצלחים יותר בטירונות. והיום הזה אפילו לא קרוב באושרו ליום עם המקל והפסים, ימי הלידה וכל הימים שבהם אני קורס מוקדם על הספה כשראשי מונח על ברכי המניילנת. וכל אלו לא עלו כל כך הרבה…

 

my-meme (1)

2 מחשבות על “על ימי הולדת, חתונות ומה שביניהם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s