חברות היא סוג של קסם

גיא

היה לי פעם חבר, יותר נכון ידיד, אבל בכל זאת בנאדם שמפעם לפעם היה לי אכפת ממנו. הוא היה משוגע על קווין (כן, כן הלהקה עם ההומו המשופם המפורסם ביותר בעולם, יותר אפילו מטום סלק…) ובגלל שאבא שלו – בוא נאמר שלא היה חסר לו כסף – היה לו גם אוסף גדול מאוד של פוסטרים, דיסקים, D.V.D ומה לא של הלהקה הזו. ליום ההולדת ה-18 שלו הוא קיבל מאבאל'ה מכונית ספורט אדומה מהאגדות עם גג מתקפל ומערכת סטריאו שיכולה להעיף לשמיים משאית סמי טריילר עמוסה במכונות כביסה.

מי אמר פיצוי?

מי אמר פיצוי?

הפסקה קצרה לטובת נספח: למרות העושר הרב והמכונית, גיא שלנו לא היה ממש הצלחה בקרב הבנות – וזה לא שהוא נראה זוועה או שהיה לו איזה מום – הוא פשוט היה מאוד ביישן. "בנות מלחיצות אותי" היה צועק לי מעבר לווליומים המטורפים שהיה אוהב לשמוע בהם את פרדי וחברותיו בזמן שנהג. "בטח מלחיצות. גם אותי היה מלחיץ להסביר למישהו שהלהקה האהובה עליי היא קווין" מלמלתי לעצמי תוך שאני עוצם את עיניי בחוזקה ולופת את הכסא כאילו חיי תלויים בזה (בעצם, באותו רגע באמת הרגשתי שחיי תלויים בזה כי גיא בדיוק לקח סיבוב ב180 קמ"ש).

ככה יצא שגיא מצא את מפלטו בנהיגה – הוא היה יוצא לסיבובים שלו לפחות פעמיים ביום. "מה אכפת לי?" היה אומר "הדלק על אבאל'ה".

יום אחד, או ליתר דיוק, לילה אחד, נסע גיא באפלה הגמורה של עליות בית אורן וכרגיל לא ממש הקפיד על המהירות המותרת, הוא סיים את הנסיעה עם ארבע גפיים שבורות, שלוש שיניים חסרות, שתי חוליות מרוסקות ואחד (אלוהינו) אף שבור, מעוך בתוך האוטו היפה של "אבאל'ה" בלי שום אופציה לצאת או לקרוא לעזרה (ניסיתם פעם להפעיל את הנייד עם ידיים שבורות?). השעה הייתה אחת בלילה ואף נהג לא היה רואה את גיא מהכביש גם אם השעה הייתה אחת בצהריים. גיא עבר מעירנות מדכאת לעילפון עמוק מדי חמש דקות במשך שמונה (!!!) שעות עד שאיזה נהג שירד לשוליים להשתין קלט את האוטו. אחרי זה גיא חיכה עוד שעתיים עד שהאמבולנס הגיע כי הנהג החביב לא היה ממש אזרח למופת: קודם הוא לקח את הארנק של גיא שהיה מוטל ליד האוטו, ואז נסע הביתה ומשם התקשר למד"א, הנשמה.

עומר

basketball"גיא עבר תאונה" עומר בטלפון. עומר הוא "חבר כדורסל", שזה אומר שנפגשים רק ביום שבת במגרש ומדברים רק ביום שישי לדעת מי בא.
"ו…"
"ו…זהו. זה כל מה שאני יודע".
"מה??????!!!!????" אבא של עומר הוא קצין משטרה ואמא שלו עורכת את העיתון המקומי, בין שניהם אין סיכוי שמישהו יפליץ בלי שעומר ידע על זה. "מה זאת אומרת זה כל מה שאתה יודע? חתיכת דגנרט!!" צעקתי על הפלגמט שבטח חייך מהצד השני של הקו כי זה היה הפרצוף היחיד שלו.
"טוב, אל תכעס חשבתי שתרצה לדעת. תן לי רבע שעה ויהיו לי את כל הפרטים".
"בסדר, רק באיזה בית חולים הוא?"
"פינו אותו לרמב"ם"
"תודה, יש לך עוד ארבע עשרה וחצי דקות. ביי." ניתקתי ונסעתי לרמב"ם.

חיפשתי בכל המחלקות ובכל חדרי המיון ולא הייתה אחות אחת שידעה על מי אני מדבר. קניתי מצית בקיוסק בפינה ויצאתי לרחבת המעשנים בעצבים. זה לא שאני מעשן. פשוט אם אתה מחפש רכלנים תסתובב עם מצית בכיס ועם חיוך מחפש חברה על הפנים וככה תגלה כל מה שאתה רוצה. כל מה שידעתי זה מה שעומר אמר לי בפלאפון בדרך: הייתה תאונה קשה, גיא פונה לרמב"ם.

"תודה רבה, פלגמט. מה עשית ברבע שעה שלך? ביד?"
"איך ידעת?". יכולתי להרגיש את החיוך האינפנטילי שלו עד רמב"ם.
"באיזו שעה?"
"רגע, הדו"ח המשטרתי כאן מולי…האמבולנס יצא ממקום הארוע באחת עשרה ארבעים ושלוש. אז משחקים כדורסל מחרתיים או שתהיה עסוק בלרדוף אחרי המפונק הזה גם אז?"
"בטח שמשחקים ואני רק רוצה לראות שהוא יחיה, לא יודע למה, אני מרגיש קצת אחריות עליו מאז נסיעת האימים איתו. ודרך אגב המשפחה שלך היא דוגמא מצוינת לשמירה על פרטיות האזרח במדינה דמוקרטית". ניתקתי בפרצוף המחייך והאינפנטילי שלו.

עשרים דקות ושתי סיגריות וגיליתי שגיא באמת הגיע לבית החולים בערך בשתיים עשרה ורבע, ובאחת הוא כבר לא היה שם. הגיע איזה איש בחליפה עם אמבולנס פרטי ושלושה רופאים ולקח אותו. בדרך החוצה האיש בחליפה גם איים בתביעה על אחת משתי האחיות שדיברו איתי. הוא אמר לה שעקב הטיפול הלא מקצועי שהבן שלו עבר (בזמן הקצר ששהה שם), הוא יתבע אותה כ"כ מהר וחזק שיהיה לה מזל אם יתנו לה לשטוף גופות באבו כביר. מסכנה, היא ממש רעדה כשסיפרה לי את זה, אז לקחתי את המספר שלה, ליתר בטחון.

ערן

hate"איפה הוא?"
"מי זה?"
"ערן, אם אתה לא רוצה שאני ארביץ לך עוד פעם, תגיד לי איפה גיא!!"

ערן הוא החבר הכי טוב של גיא, אלוהים יודע איך גיא סובל אותו. חשבתי שאזכיר לו שאני זה ששכנע את החבר'ה להזמין גם את גיא לכדורסל בשבת, אבל אז נזכרתי בפעם ההיא שגיא הביא את ערן והרבצתי לו (בסך הכל מרפק אחד לאף כשהוא שמר עליי, לא בכוונה, אבל גם לא ממש במקרה – הוא דימם כ"כ הרבה שמאז רצות אגדות על איך פיצצתי  אותו מכות). אולי לא הזמן הכי טוב להעלאת זכרונות משותפים.

"גם אם הייתי רוצה להגיד לך איפה גיא, אני לא יכול כי הבטחתי לאהרון".
אהרון = אדון גבעון.
"אז מתי אוכל לראות אותו?" שאלתי כשאני מתפלל לאלוהים שערן יהיה פחות בן זונה מהרגיל.
"מצדי אל תפגוש אותו יותר אף פעם" ערן צחק.
אין אלוהים.
"אתה יודע שאתה בן זונה?" שוב פעם הצחוק הזה.

ערן ניתק, אני נותקתי. לגמרי. לא ידעתי מה לעשות ואחרי שחשבתי קצת הגעתי למסקנה שאין לי הרבה מה לעשות. אדון גבעון החביא את גיא, ערן לא בדיוק שש לשתף אותי במידע שברשותו ואפילו עומר לא יודע מה קורה. עומר!! אם בארזים…

יום שבת והכדורסל הגיעו, עומר לא ידע יותר מדי.
"אמא שלי אומרת שגיא באיזה בית חולים פרטי ושאי אפשר להיכנס לשם בלי אישור מאדון גבעון" אמר. התייאשתי. שוב.
"טוב, אני לא מתכוון לפרוץ לשם" אמרתי, "כשגיא יוצא הוא יודע את המספר שלי".

אחרי שנה גיא מתקשר אליי כאילו כלום. הוא אומר שהיה בטיפול שנה ושעכשיו הכל בסדר. הוא רוצה להיפגש. הזמנתי אותו אלינו – וכשאני אומר אלינו אני מתכוון אל חגית ואליי, חגית היא האחות החמודה שפגשתי ברמב"ם, זאת שאדון גבעון צעק עליה. אנחנו גרים ביחד ומתכננים להתחתן בעוד חצי שנה. כשעומר שמע איפה פגשתי אותה הוא הפסיק לחייך למשך שבוע. אני עדיין מחייך.

אליס

aliceגיא בא. היה מאוד נחמד. הוא לא ממש רצה לדבר על התאונה או על מה שקרה אחרי זה. הוא כן רצה להתבכיין על זה שהוא עדיין בתול, והסתבר שהוא חשב שאני הכתובת. מה יכולתי להגיד לו? אמרתי את כל הדברים הרגילים: אל תדאג, זה יבוא, אהבה לא מחפשים – היא מוצאת אותך וכו'. קבענו להיות בקשר ואחרי שהוא הלך חגית אמרה: "בוא נסדר לו מישהי".
"כבר אני משעמם אותך שאת מחפשת שידוכים לחברים שלי?"
"לא, אדיוט" זה כינוי החיבה שלה אליי. אצל חלק מהזוגות זה שמופי, ממי, חמודי, מתוקי – אבל לא חגיתי שלי…. "רק בשביל סקס. יש לי חברה שאמרה שהיא מתה לאיזה בתול שהיא תוכל להסביר לו מה לעשות".
"מי?" שאלתי.
"אליס" ענתה.
"!?!?!?WHO THE FUCK IS ALICE" שאגתי בשמחה כי סוף סוף יכולתי להשתמש במשפט הזה.
"נו, אדיוט, אתה מכיר אותה, הברונטית, הכרתי אותה בבית הספר לאחיות".
"היא רוצה בתול? היא בטוחה?"
"כן, נמאס לה מכל מיני גברים שחושבים שהם יודעים. היא מעדיפה מישהו שיודע שהוא לא יודע".
"טוב, דברי איתה. אני אגיד לגיא. הולכים לישון? בא לך ללבוש את המדים?"

סידרתי לגיא פגישה חלומית ביום שישי עם אליס, בבר שאני מכיר בו את כולם מהדי.ג'י. דרך הברמן ועד לכל הלקוחות הקבועים. אמרתי לברמן להשקות אותם טוב, אבל לא יותר מדי טוב, התרעתי את כל הלקוחות שלא להתקרב אליהם ואפילו שאלתי את אליס אם היא במחזור עכשיו כדי למנוע טראומות מיותרות מהבתול. (דבר שסגר בפניי כל סיכוי לפנטזיית השלישיה הנכספת – אבל זה מחיר קטן לשלם בשביל גיא אחרי מה שקרה לו.) וכמובן שאמרתי לדי.ג'י. "כשאתה רואה שהעסק מתחמם שים קווין – זה ייתן לילד בטחון".

אחרי חצי שעה בדאבל דייט, אליס סימנה לחגית עם העיניים (לא שאני ראיתי את הסימון – חגית אמרה לי אח"כ). חגית אמרה שהיא עייפה ושמחר יש לה משמרת לילה אז היא צריכה לישון ועזבנו את הטרף לטורפת.
"אני מת לדעת איך אתן עושות את הסימנים עם העיניים בלי שנרגיש" אמרתי לחגית בחוץ. "ושיקרת יפה מאוד בקשר למשמרת הלילה".
"לא שיקרתי. אני באמת עובדת מחר ואני באמת עייפה".
"אז אין סקס היום???!!!???"

לקח לנו איזה עשרים דקות לחזור לאוטו ובדרך חזרה כמעט נפגענו מאמבלונס שנסע בנתיב הנגדי.

"אדיוט!!"
"מה? את אוהבת את נהג האמבולנס?" נעלבתי.
"אוי, אדיוט מסכן שלי…"

באמצע הלילה צלצל הפלאפון של חגית. "אליס" היא הודיעה לי. אליס הייתה היסטרית ולא הצליחה לדבר. לקח לחגית רבע שעה להרגיע אותה, ואז הכריחה אותה לספר הכל מההתחלה. מסתבר שאליס קידמה עניינים מהר מאוד וחצי שעה אחרי שהלכנו היא וגיא כבר התחרמנו על הבר.
"יופי" צהלנו חגית ואני ביחד.
"אפשר ללכת לישון?" שאלתי.
לא נתנו לי לישון. אליס אמרה שפתאום גיא התחרפן – הוא נשכב על הרצפה, התעוות, התחיל למלמל ולירוק קצף. לא נשאר לברמן מה לעשות והוא הזמין אמבולנס.
"האמבולנס!!!" קפצנו שנינו.
"אז אתם באים לאסוף אותי מבית החולים?" שמעתי את אליס דרך גב המכשיר.
"עזבי" אמרתי "אדון גבעון כבר בטח מאיים על עוד איזו אחות סקסית. תאמיני לי, אם אמבולנס מעורב אנחנו לא נשיג את גיא. הכי טוב זה לחכות שגיא ידבר איתנו." ממש לא היה לי כוח לעומר בשעה הזאת אז לא התקשרתי אליו. חשבתי שגיא שתה יותר מדי וזהו.

ואני

stupidבאמצע הכדורסל בשבת, עומר נעצר ואמר לי: "תגיד, זה לא זה שפוצצת במכות?"
וואלה. הבן אדם האחרון שציפיתי לראות היום. ערן. והוא נראה מוטרד. ערן ניגש אליי דרך הרחבה, מתעלם מהמשחק, מתעלם מהלחישות "בא לחטוף עוד?", תופס אותי בזרוע וגורר אותי הצידה.

"מה? מה?" שאלתי.
"אני פה רק כי אהרון ביקש ממני." ענה. "שתבין שאין לי שום רצון לראות אותך ואת החברים הניאנדרטליים שלך רצים אחרי כדור".
"אני שמח שהבהרנו את זה. וחוץ מלחטוף ממני עוד מרפק מה עוד אתה רוצה? כי אני לא אוהב שמפסיקים אותי באמצ…"
"זה בקשר לגיא אז תשתוק, תקשיב ותענה לי. גיא כרגע בשלוותא."
"מה??!!??"
"אמרתי לך להקשיב, לא? הדבר היחיד שהוא אמר לי אתמול זה שסידרת לו מישהי ושהוא הולך לפגוש אתכם בבר. מבחינת אהרון ומבחינתי אתה האחרון שראה אותו."
"טכנית, אליס היא האחרונה שראתה אותו".
"?WHO THE FUCK IS ALICE"
"כיף, לא?"
"מה?"
"להגיד את המשפט הזה וממש ל…" המבט מעיניו של ערן השתיק אותי.

"אליס היא חברה של החברה שלי, והם היו באמצע דייט שהיה אמור להיות מושלם אם גיא לא היה מתחרפן. בכל מקרה…" החלטתי להזדרז לפני שערן חונק אותי. "היא אמרה ששמו איזה שיר וגיא שמע אותו והתחרפן לגמרי. וזהו. זה כל מה שאני יודע."
ערן חשב קצת ולפתע עיניו נדלקו. הוא תפס את זרועי, שוב, יש לציין, בכוח. "איזה שיר?" שאל בכעס.
"מאיפה אני יודע, חתיכת פסיכופת, לא הייתי שם בכלל אני אומר לך."

ערן הרגיע את עצמו בקושי רב. "תראה, זה מאוד חשוב שאדע איזה שיר זה היה. תוכל לברר?….בבקשה."
"ואז תגיד לי מה כל הסיפור?"
"כן".
"מבטיח?"
"כן. כן."
"גם בקשר לתאונה?"
"כן. כן. יא סוציופת"

מה יש לו ממילים עם יותר משתי הברות? התקשרתי לאליס.

"היא אומרת שזה היה We will rock you"
"אוי ואבוי" ערן נראה מיואש. "אני אהרוג את הדי.ג'יי. בבר המחורבן הזה."
"מה? מה?  הבטחת!!" חשבתי שכדאי שלא אציין את העובדה שאני דרשתי שירים של קווין.
"טוב, אבל תבטיח שאתה לא מגלה לאף אחד. בעיקר לא לבן של העיתונאית".
"טוב, טוב, מבטיח" מה אכפת לי? כאילו שהוא יכול לעשות לי משהו.
ערן לא נראה מרוצה, אבל הוא דיבר בכל זאת:
מסתבר שבזמן שגיא שכב מעוך, רצוץ ושבור בתוך מה שהיה שאריות של רכב מפואר, המערכת, שעדיין עבדה ובעוצמה לא נורמלית, נתקעה. היא חזרה על אותה שורה, מאותו שיר, שוב ושוב. ושוב. ושוב. ושוב. ושוב.

השורה הייתה, איך לא? We will, we will, rock you

אחרי התאונה לקח לרופאים הפרטיים שאדון גבעון שכר, בדיוק חודשיים לתקן את הגוף של גיא. הנפש, כידוע, היא סיפור הרבה יותר מורכב. צוות של שני פסיכיאטרים וארבעה פסיכולוגים עשו תורות עם גיא במשך עשרה חודשים עד שהגדירו אותו כמישהו שיכול לחזור לחברה כאדם בריא. כיום, גיא מאושפז בבית משוגעים ואין רופא אחד בעולם שחושב שהוא אי פעם יחזור לעצמו.

והכל בזכותי!

 

 

הסיפור הנ"ל השתתף (והפסיד בענק) בתחרות סיפורים קצרים של כמה בלוגרים. מוזמנים לקרוא את השאר (הם קצרים יותר. מבטיח)

איתן מושקה: "שור חמור וסוס יאור"
יואב מורן: "הכוורת – סיפור אימה"
עמרי אמבר חלפין: "אולי קראו לו תומר"
אלרן אושרת: "הרכיבה אל החופש"
אוהד קויתי: "צללים וערפל"
עדי אלקלאי: "זה קרה כמו בשיר"
ברק שיטרית: "השבת הכי כייפית אי פעם"
מיכל בן סימון: "מעשיה על עוגייה עם חור"

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “חברות היא סוג של קסם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s