על זוגיות, זיכרון וזכאות

אחד מגיע לרופא השניים ושואל:
"תגיד, כמה זה עקירה?"
"1000 ש"ח" מגיעה התשובה במהירות.
"זה טיפה יקר… אפשר להוזיל איכשהו?"
"אני יכול לעשות בלי הרדמה, זה מוריד איזה 200 ש"ח מהמחיר"
"עדיין יקר…"
הרופא מנסה לעזור: "אני יכול לעשות את זה עם הכלים הישנים שלי. בלי לחטא אותם. זה יוריד את המחיר ל500 ש"ח".
"אפשר להוריד עוד?"
"אני יכול עם צבת מהמחסן. בחושך. לפני שאני שותה את הקפה של הבוקר ועדיין רועד" הרופא הזה באמת משתדל "זה יוצא 200 ש"ח".
"מעולה! תקבע תור למחר. שלוש שיניים. לאשתי"

זיכרון וזוגיות

oreoהמניילנת ואני לא שונים בנושא הזה של קביעת לו"ז, רק הפוך. היא קובעת את התורים לכל הרופאים השונים ובאחריותי ללכת אליהם. הנס מתרחש כשאני זוכר לקחת גם את הילד הנכון לרופא הנכון.

לאחר לא מעט תקלות שונות בנושא, הצבנו לוח שנה על המקרר ושם אנו בודקים את ההתחייבות השונות שיש לנו במהלך השבוע/חודש/שנה. כבר קרו מקרים שחברים רצו להיפגש איתנו ויצא שהסופ"ש הפנוי הבא היה חודשיים קדימה. אין מה לעשות, המניילנת פופולרית. ובצדק.

אחד הדברים שהקרבתי עבור הזכות לחיות לצידה, אי שם בעבר ברחוק טרום הילדים, הוא טלוויזיה. אהבנו הרבה סדרות, אבל היו גם סדרות שרק היא אהבה ונאותי לצפות בהן איתה, כמו נגיד "בנות גילמור". הנה סצנה לדוגמה מהסדרה המוערכת יתר על המידה הזו:

כמו שרואים כאן, אהבה היא דבר שקשה להסתיר. ההורים של לורלי (זו שמדברת מהר. עם השיער החלק. נוווווו! האמא!) בסדרה הם זוג עשיר מאוד וזכורה לי סצנה אחרת, בה הם יושבים, כל אחד עם היומן שלו ומתאמים זמן זוגי. זה נראה לי עצוב מאוד בזמנו.

זיכרון וחברים

עוד ציטוט של אלברט איינשטיין. לפחות ככה האינטרנט אומר

עוד ציטוט של אלברט איינשטיין. לפחות ככה האינטרנט אומר

כשהוצב לוח השנה ההוא על המקרר, זעמתי. זה נראה לי דומה מדי לארוחת הערב ההיא אצל הגילמורים. אבל אז ההתמכרות שלי לחדרי בריחה זקפה את ראשה והבנתי כמה זה חשוב.

המניילנת אכן חובבת את החוויה, אבל רוב הפעמים אני הולך עם חברים. היה מאוד נוח לציין על לוח השנה שאני יוצא לברוח באיזה ערב, חודש/חודשיים מראש ולגלות שתוכניות הבית מסתדרות בצורה קסומה מסביב לה בלו"ז המשפחתי.

הבעיה התחוללה כששכחתי לרשום שם את אחד החדרים שנרשמתי אליו. שבועיים לפני התאריך המדובר נגשתי לבדוק את לוח השנה ולהפתעתי גיליתי שאנחנו בחתונה באותו הערב. החברים אמנם התאכזבו ממני ונאלצנו לדחות, אבל זה כלום לעומת אכזבתה של המניילנת.

התאריך המדובר היה יום ההולדת שלה.

מי אמר פיצוי?

פורטרט אישי

פורטרט אישי

גייסתי את סבא וסבתא לטובת מתנת הפיצוי ויצאנו לערב רומנטי שכלל חדר בריחה (התמכרות זו התמכרות) ומסעדה. החדר המדובר הוא "גיבורים" בנתניה שהוא החדר היחיד עד כה שעשיתי שהוא קווסטי לחלוטין ואין משמעות ליציאה מהירה ממנו. רוב החידות דומות לחידות שכבר ראיתי בעבר, אבל כולן עם איזה טוויסט נוסף שהופך אותו למיוחד יותר. הגימיק הוא שאתה צריך לצאת עם כמה פריטים ספציפיים ולשם כך יש להבין את כל הרמזים בחדר. לא פשוט וכיפי לאללה. החסרון היחיד הוא העיצוב הפשוט משהו, יחסית לחדרים אחרים. עדיין מומלץ.

מה שלא ידעתי בזמן הערב הרומנטי הוא, שמאחורי גבי, המניילנת סגרה עם סבא וסבתא גם את יום שבת כיום נטול ילדים. על פניו נשמע כמציאה, נכון? אז זהו, שאותה שבת הוקדשה לעבודות כפייה בבית.

ראשית, היה צורך לתקן (כן, שוב) את הכלוב של פסטה, שנית, פסח מגיע ויש לנקות ולסדר ושלישית, מסתבר שהגיע הזמן לצבוע את הבית.

סדר ונקיון היו מאז ומעולם נחלת המניילנת (למעט מקרה סינדרל), פשוט הפעם היה לה קופיף קטן שסר למרותה, כנראה בגלל רגשות האשמה. הכלוב של פסטה תוקן בחלקים – כלומר, כל פעם שהיא שכחה מקיומי רצתי החוצה לנסות לארגן אותו בפרק הזמן המוגבל שלקח לה להבין שאני לא מקרצף משהו.

אבל הקטע של הצביעה הרג אותי. הסתבר שהמניילנת לא אוהבת שאני מסתובב ברחבי הבית עם מברשת גדולה ומטפטף צבע. לא ברור למה היא לא אוהבת את זה, שהרי אח"כ היא תוכל להגיד לי לנקות הכל, אבל לאלים תוכניות משלהם.

כפועל יוצא, קיבלתי רולר קטנטן ושולחתי לחפש פגמים בקירות. מצאתי מלא. בעיקר ליד השקעים, המתגים וכל מקום נמוך אליו ילדים מגיעים. מדהים איך זה שבמבט מרחוק (ומרפרף, כזה של מישהו שלא באמת רוצה לעבוד) לא רואים שום בעיה ורק כשמתקרבים מגלים את הנזק.

נקודת שבירה

snapאחרי שלוש שעות שפופות, התחלתי לשמוע פקפוקים. לא מצד המניילנת, אלא מעין "פק פק פק" מתחתיי. בהתחלה נלחצתי וחשבתי שאלו טיפטופי צבע על הרצפה, אלא שלמזלי התברר שאלו היו רק הברכיים שלי.

החלטתי שיומולדת או לא, פיצוי או לא, בעיות זיכרון וכל השאר לא רלוונטיים והכרזתי על סיום העבודות. כלומר, התחננתי למניילנת להפסקה. כלומר, ביימתי התעלפות.
זה עבד!

כשהילדים חזרו מיום הכיף שלהם הבית אמנם היה נקי ומסודר, אבל חששתי שהם ילכלכו מחדש את כל הקירות ומעכשיו יש "עמדת עטיפת ידיים בניילון נצמד" בכניסה לבית כדי שלא יהיה למניילנת תירוץ להעביד אותי.
2:0 לניילון בסיכום הסופי כי פסטה, יימח שמה, עדיין מצאה איך לצאת מהכלוב שלה.

לסיכום

מזל טוב למניילנת ליום הולדתה, הלוואי ולעולם לא תגלי שיכולת למצוא מישהו הרבה יותר מוצלח!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s