כשאנחנו היינו ילדים זה היה אחרת

חבורה של מתמטיקאים מתיישבת סביב שולחן בבאר. המלצר מגיע אליהם ושואל אם אפשר להציע להם לשתות. הראשון מבקש ליטר בירה, השני מבקש חצי מהראשון, השלישי חצי מהשני וכן הלאה…
המלצר, לחוץ ומגמגם, ניגש לבארמנית ומעביר את ההזמנה, היא מסתכלת עליו במבט ששמור לדווין ג'ונסון, מבצעת את ההזמנה והולכת בעצמה לשולחן להגיש אותה. "הנה שתי כוסות של ליטר, תסתדרו ביניכם" היא מסננת.

תסתדרו ביניכם

נו, אבא! רק עוד פרק אחד!

נו, אבא! רק עוד פרק אחד!

כל מי שיש לו יותר מילד אחד מכיר את הביטוי הנהדר הזה. במסווה של הורות אחראית ומחנכת לקיום בריא עם הסביבה, במינימום רגשות אשמה, אנחנו בעצם אומרים להם: "תשמעו, אין לי באמת כוח לשטויות שלכם. יותר מכך, ברור לי שאם אתערב עכשיו לטובת מי מכם זה יחזור לנשוך אותי בתחת מאוחר יותר בדרך כלשהי."

לאחרונה, מאז בואו של אייל למשפחה, יוצא לי להשתמש בזה הרבה יותר. הייתי שמח לספר כאן שהם רבים על מי מהם יחליף לו חיתול, יחזיק אותו או ירגיע אותו כשהוא בוכה אבל זה יהיה שקר גס. הם אולי רוצים לעשות את כל זה, אבל מכיוון שהיינו שמחים לחגוג לו יומולדת שנה, אנחנו עוזרים להם.

הם רבים כי כשהוא סופסוף נרדם ואנחנו רוצים קצת שקט אנחנו מדליקים להם טלוויזיה וכל אחד מהם רוצה לראות משהו אחר.

פעם, מזמן מזמן, בעידן הטלוויזיה הרב ערוצית

כן, ככה בטוח נוח לה

כן, ככה בטוח נוח לה

כן, גם אני מהדור שגדל עם הערוץ הראשון בלבד, אבל לא באנו לדבר על הילדות העשוקה, שלולת העושר הערוצי ומלאת השפרירה זכאי שלי. אנחנו כאן בשבילם ובדיוק משום כך אין לנו ממיר בבית. כשהמניילנת ואני הבנו שאנחנו מכורים לטלוויזיה החלטנו שאנחנו מעיפים את הממיר מהבית ונשארים רק עם מה שאפשר למצוא במרשתת.

את המחיר המיידי שילמו הילדים שלנו, שכן אבא הוא לא גאון טכנולוגי ולא מצאתי כלום בשבילם. יוטיוב עבד לא רע עד שהיליה, כמו הבארמנית ההיא, קלטה שיש לה כאן עסק עם מטומטמים והבינה לבד איך למצוא שירים מגניבים. ובמגניבים אני מתייחס לקליפים שמקומם באתרי פורנו. ליהו עדיין לא מנסה להתלבש כמו ג'יי לו, אבל הוא בהחלט יודע להזיז את הישבן.

למחלות, כמו הזמרות בקליפים, יש נטייה להתפשט

בלית ברירה, הקרבנו את שעות המנוחה שלנו. כל פעם רק אחד מאיתנו זכה לנוח כשאייל ישן, השני נאלץ לשבת עם הילדים ולסנן את הבחירות האינטרנטיות שלהם. כל אחד מאיתנו מצא מה לעשות בינתיים, שכן אולי הצלחנו להיפטר מהטלוויזיה, אבל מסכים יש מספיק בבית…

אני כותב, זה תמיד כיף. בעיקר לקרוא קודם איזה מאמר או שניים בשביל המוזה ("מאמר". פוסט בפייס. אולי קצת קנדי קראש, כאלה). המניילנת, לעומת זאת, חזרה לאחת ההתמכרויות הוותיקות שלה, קניות ברשת (אני די בטוח שראיתי אותה קונה שמלת כלה להיליה). אם כן, מאניית המסכים שלנו רק התגברה ויש לנו את אייל להאשים. כידוע, כדי לטפל בבעיה, יש קודם כל להכיר בה והמניילנת אכן ציינה בפני שאני מסתובב יותר מדי בפייסבוק. אמרתי לה שאם היה משהו טוב להראות לילדים, הייתי יכול ללכת לישון, מה שהדליק את ניצוץ ההבנה בעיניה שכן כך אשאיר לה את המחשב לטובת הבליץ קריג המתוכנן לרכישת נעליים לליהו עד הגיוס.

פייר? מתאים

פייר? מתאים

אחרי עשר דקות היא מצאה מספיק שירים ראויים. יצויינו לטובה להקת Walk Off the Earth המדהימים כתמיד ו"מותק של פסטיבל" החדש עם סרטון של 45 דקות משירי נורית הירש. האחרון מככב כרגע ונראה שהם יכולים לראות אותו בלופ אינסופי. מעולם לא הרגשנו מחנכים ראויים יותר שכן השירים באמת סבבה ומדברים שם הרבה על לטייל בארץ, ככה כשסופסוף נקים אותם מהספה יהיה לנו את התירוץ המושלם. "אחת ושתיים!" (לא במובן של קדימה. ככה אני קורא להם) "יוצאים בעקבות הפסטיבל!" בשאיפה שתוך שתי דקות הם יהיו נעולים, תיק על הגב, מוכנים לצאת לדרך ולמרר לי את החיים בלוקיישן קצת יותר אקזוטי מחדר האמבטיה שלנו.

או שפשוט אקנה כרטיסים להופעה בחנוכה. זה גם יכול לעבוד.

אבל עדיין יש ריבים בבית

הילדים מסוגלים לראות את טוביה צפיר בלופ אינסופי, זה לא נמאס להם. לשניהם. ביחד. הבעיה היא, כרגיל, אצלנו. אני רק רציתי לבדוק איזה משהו בפייס כשהמניילנת שלחה אותי לזרוק את הזבל. כמה הופתעתי בשובי לגלות שהיא שוב קונה בגדי ים לאייל (אלוהים יודע באיזה גודל יהיה בקיץ. וכמה בגדי ים הוא צריך לעזאזל?!?!?).

הויכוח גלש לפסים לא נעימים כשניסיתי לערער על תפיסת עולמה בכך שהיא מבזבזת מלא זמן באתרי קניות (ולא ברשתות חברתיות נחשבות כמוני) כשלפתע המסך החשיך. מופתעים, פנינו להיליה שעמדה לידנו, כבל המסך בידה ופרצופה מראה מורת רוח רצינית.
"אתם מפריעים לנו לשמוע…" היא אמרה ברצינות תהומית והוסיפה "תסתדרו ביניכם"

מי זוכר? מי רוצה ילדים כאלה?

מי זוכר? מי רוצה ילדים כאלה?

אכן ניילון נצמד (שהמניילנת קנתה במבצע באיזה אתר שנראה כאילו יצא ממעמקי הדארקנט). גם אייל קיבל קצת וככה כולנו יכולנו לשנוץ באותו סופ"ש.

הערה: המניילנת לא מוכנה להישאר חייבת.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “כשאנחנו היינו ילדים זה היה אחרת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s