כשהחיסונים לא עוזרים

ליהודי אחד נגנבו האופניים. כמו כל אדם אחר במצבו, הוא הלך להתייעץ עם הרבי. לאחרון היה רעיון מעניין: "בשבת, בוא לבית הכנסת וכשאקריא את עשרת הדברות, פנה לכיוון הקהל. מי שיוריד את הראש כשאגיע ל"לא תגנוב" הוא הגנב!"
בשבת הרבי הקריא את פרשת השבוע ואז את עשרת הדברות ועד סוף התפילות, הוא כבר לא ראה את היהודי ההוא. בשבת לאחר מכן שאל אותו הרבי מה קרה.
"אה, כשהגעת ל"לא תנאף" נזכרתי היכן האופניים…"

צריך חוט אדום על האצבע כדי לזכור לחסן אותם כל חורף

memoryזכרון הוא נושא בעייתי, בלשון המעטה. אייל כבר הראה לי כמה שכחתי על טיפול בתינוקות והחורף מעמיד את המוח העייף שלי באתגרים נוספים. לדוגמה: לא זכרתי מה זה אומר שליהו עייף באמצע היום.

שכבנו לנו על הספה בצהרי היום (תרגעו, שבת) וצפינו באיזה סרט קקמייקה. מפה לשם אני קולט שליהו נרדם עלי, שזה די חדש כשהשמש עדיין בשמיים. הוא גם קצת הזיע ורייר עליי ובכלל, נראה שחם לו. ישרתי אותו לזווית שתהיה קצת יותר נוחה (לי) ופירגנתי לעצמי באיזו התאפצות איכותית. מזמן לא היה לי שנ"צ.

אחרי חצי שעה התעוררתי והוא עדיין במצב פגר. קראתי למניילנת וביקשתי שתרים אותו ממני, כי רציתי לחזור לישון. כשהיא הניפה אותו היא קראה בתדהמה: "הוא חם לאללה!"

זה הסביר הרבה.

למרות שחיסנו אותם, צריך להכפיל בשלוש

sick1היליה לא נתנה לאחיה לגנוב את הפוקוס ומיד באותו הלילה פצחה במרתון הוצאת כל המזון שהיה בקיבתה בדיוק מהדרך בה נכנס. הנזק: שלוש שמיכות, ארבעה סדינים, שטיח והספסל האחורי של הרכב שלי (תוך נסיון (כושל) להביא אותה לסבא וסבתא). אבל אייל הגדיל לעשות והחליט, בתיאום מלא עם אחיו, לפתח כל סימפטום המוכר לאדם ואפילו כמה שעוד לא שמעו עליהם.

אם היו לי רק חצי מהתחלואים שלו הייתי מאשפז את עצמי בבית החולים מיד. אבל הוא ילד שלישי, אז פשוט נותנים לו מלא סמים ומקווים שיעבור לו בשינה. הבעיה עם השיטה הזו היא שמשככי הכאבים רק מחזירים אותו לחיים במקום הסמרטוט שהיה קודם ובשלוש לפנות בוקר היה לנו תינוק עירני וחייכן שרק מחפש איפה המסיבה.

וככה יצא שהשבוע הפך לסיוט לוגיסטי מתמשך הכולל שימוש מאסיבי בימי מחלת ילד, איומים על קרובי המשפחה שייקחו אותם. את נוהל הלילה הרגיל שתמציתו "השכב אותם לישון כמה שיותר מהר כדי שנוכל לצפות בטלוויזיה" החלפנו בשיטוט סטייל זומבים מחוסרי שינה ברחבי הבית תוך נענוע להרדמה, מדידת חום, אספקת סמים, החלפת מצעים וחיתולים ותחושה פנימית עמוקה שאולי הורות זה לא בשבילנו.

 מעבירים את הזמן

הילדים דירגו את השבוע לפי רמת ההנאה מהמלווה האחראי עליהם. ראשונה, כמובן, הייתה המניילנת שאירגנה להם יום כיף מלא ביצירות, עבודות אמנות וברכות לבני המשפחה. את דפי הצביעה של פרוזן ומכוניות מקבלים במתנה במארזי התה של ויסוצקידס (שנצרך בכמויות מסחריות באותו שבוע) כחלק משיתוף הפעולה שלהם עם דיסני. את הברכה של היליה אני מעתיק לכאן (שגיאות הכתיב הן אשמתי המלאה): "לאבא, תודה שנתת לי מכה במצח כי למדתי להיזהר לא לקבל ממך מכה במצח".

מצגת זאת דורשת JavaScript.

נכון, הברכה מפלילה משהו, אבל הלקח שלמדה הוא אכן נכון.

במקום השני והמכובד, מבחינת הילדים, נמצאים שאר קרובי המשפחה שקיבלו עליהם חסות. לא תמיד היה ברור איזה יחס הילדים אכן קיבלו שכן ליהו טען שהם טסו בחללית לירח. אני מעריך שפשוט נתנו להם לצפות בלא מעט טלוויזיה (שזה בסדר גמור, בבתים של אחרים).

הסוד הוא להוציא את הבטריות מהשלט שלהם

הסוד הוא להוציא את הבטריות מהשלט שלהם

וסוגר את הרשימה, אבא. אני מסרב בכל תוקף לתת להם זמן מסך ודורש שנשחק משחקי קופסה ודמיון. כלומר, כשאייל מאפשר ולא לועס את כלי המשחק. הבנתי שהם לא מרוצים מהתפקוד שלי כששיחקנו במשפחה ואני נצטוויתי להיות התינוק. הם התעקשו להרדים אותי (לא משימה קשה…) ואצו לטלוויזיה.

בחיי שאני לא זוכר מאיפה הם למדו את זה.

3:0 לניילון הנצמד שעזר לנו לשחק מונופול. אני ניצחתי, כי היה להם קשה לזרוק את הקוביות.

 

 

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s