אל תאמינו לילדים שלכם!

-"מה קרה?" האחות שואלת אותי במבט מודאג. זה נובע מכך שאני נכנס למוקד החירום נושא את ליהו המייבב בזרועותי. כנראה החוש האימהי שלה עובד שעות נוספות.
-"לא ברור…" אני מתנצל  "אולי הוא פרק את הכתף. הא לא נותן לאף אחד לגעת בו מרוב כאבים". מאיפה לה לדעת שהילד היפוכונדר ושכל בעיה שלו נפתרת בעזרת פלסטר?
אבל אולי כדאי שנתחיל מההתחלה…

הדילמה

I'm going to get medieval on your ass

יש דילמה עתיקת יומין בנוגע לנוהל הערב. כל משפחה מסגלת לה את מנהגה בשעות הללו שהן פוסט-פוסט גן וטרום שינה. אפשר לחלק את הנושא לשניים: אלו שנעזרים בילדים לעבודות הבית השוטפות ואלו שמחכים שהם יירדמו כבר כדי להסתער על המטבח והסלון במטרה להספיק את סוף הפרק של מה שזה לא יהיה שאתם צופים בו.

בחלק לא קטן מהמשפחות, החלוקה בנושא היא מגדרית, יחסית. האבות יעדיפו את הקבוצה הראשונה והאמהות את השנייה (כן, ברור שאצלכם זה לא ככה. אתם מיוחדים). למה? אני חושב שהסיבה נעוצה בהגדרת זמן האיכות של כל אחד, אבל שכל אחד יחשוב לבד.

בשבוע שעבר חזרתי בשעה סבירה מהעבודה מה ששם אותי מחוץ לחוג הג'ודו של ליהו כמעט חצי שעה לפני שאני אמור לאסוף אותו משם. שיחה קצרה והתייעצות עם שאר ההורים הממתינים גרמה לי להיכנס לחדר ולצפות בו קצת, כי עוד כמה שנים הוא כבר יעדיף שאשאר בחוץ.

לא תמיד הפתרון הנכון באמת נכון

עובד כמו קסם!
בדרך כלל…

הצלחתי לצפות בו, לא מובחן, כמעט עשר דקות תמימות בהן התחלתי להעריץ את אריה, המדריך. איך הוא מצליח להעביר שיעור לכתריסר ילדים בשלבי הפרעת קשב שונים נשגב מבינתי. ליהו דווקא מהיותר ממושמעים ומבצע את התרגילים לא רע, עד שהוא קולט אותי. עכשיו צריך להשוויץ והוא כל הזמן מגניב אלי מבטים לוודא שאני רואה את הדברים שהוא עושה.

אחרי כמה קפיצות צפרדע ומתיחות שונות אני מאבד ריכוז ומרשה לעצמי לדבר עם הורים אחרים (טוב נו, תפסתם אותי, הייתי בטלפון) והדבר הבא שאני רואה זה את ליהו מתקרב אלי בזרוע שמוטה ופרצוף מוכה אבל. כהורה מנוסה אני מציע לו את הטלפון שלי כדי לבדוק עד כמה המצב חמור. הוא לוקח את הטלפון ביד הבריאה, אבל היד השנייה עדיין לא זזה וגם הפרצוף עדיין מדוכא.

אני לא משוכנע שבאמת יש משהו ומקלל את הצורך שלי לראות אותו. הרי אם לא הייתי נכנס לשיעור המכה שקיבל לא הייתה מורגשת כלל. כדי לוודא שהוא באמת בסדר אני משתמש בטריק שעובד על כל ילד: "ליהו, אם כל כך כואב לך, אולי כדאי שנלך לרופא לקבל זריקה". היליה, למשמע טענות כאלו, מתאוששת מיידית ואפשר לחזור לסדר היום.

מסתבר שעל היפוכונדרים זה לא עובד.

קדימה לרופא

תראה לי איפה כואב

אחרי שאריה מישש אותו קצת וגם לא היה בטוח באבחנה נסענו הביתה לארוז תיק. המניילנת הייתה שמחה להכין אותו, אם ליהו מוכה היגון רק היה קם ממנה. כתוצאה מכך אני לקחתי תיק ויצאנו למוקד עם הבגדים המלוכלכים של אייל מהגן. משלשום. וכל זה כשאני עדיין לא משוכנע שבכלל כואב לו משהו באמת… כן, ברור שניילנתי אותו כדי לקבע את המקום. וגם בשביל השקט.

תחושתי שהוא מרמה התגברה כשבדרך לשם הוא נרדם, ונעלמה לחלוטין כשסידרתי לו את השמיכה ונגעתי במרפק (בטעות. בטח שבטעות. איזה מין אדם נורא בודק ככה אם הילד שלו משקר?) ואז הוא התעורר מהכאבים…

וככה הגענו לאחות מתחילת הפוסט…

הרופא שלצידה התפנה אלינו מיד ושאל גם מה קרה, נתתי לו את אותה התשובה והוא שאל אם ליהו קיבל משהו לכאבים. כשנענה בשלילה, אמר לאחות להכין משהו ונתפנה לבדוק אותו.

האחות שאלה אותי כמה הוא שוקל ולאחר הירהור קצר עניתי בביטחון "15 ק"ג" (כי הרי אני סוחב אותו כבר יותר משעה) ומיד סימסתי למניילת לוודא (צדקתי! so much win!). הרופא שיחק לו קצת עם היד והניע אותה בסיבובים תוך התעלמות מוחלטת מבכיו, צעקותיו, הרעידות ברגליים והכי נורא: הבעת הפנים שלו אמרה: "אני לא מאמין שמישהו מסוגל לגרום לי לכל כך הרבה כאב. ועוד רופא!!!"

העלילה מסתבכת

מה זה פציעה קטנה בשביל תמונה טובה?

נתתי לו את התרופה ונשלחנו לצילום. מיד צצו ועלו הזכרונות מלפני שנה והגבס של היליה. התיישבנו בנוחות בחדר ההמתנה מול הטלוויזיה ולפתע הבנתי משהו מוזר. נוח לנו. "ליהו…" פניתי אליו בטון הכי רגוע שלי "…אתה יכול לעמוד?" שכן עד עכשיו הוא רק נישא, מייבב וסובל, ממקום למקום. למרבה הפתעתי, הוא מיד נעמד, בלי להתיק את מבטו מהטלוויזיה, כמובן.

"יופי" המשכתי, מסוקרן "אתה יכול לטפס על הכיסא כאן לידי?"
הוא טיפס עליו ללא בעיה בעזרת היד הפגועה. זו שלא יכולתי לגעת בה בלי שזה יגרור ממנו איזה "אבל אבא, למה?????".

פה חשדתי.

בקיצור, הרנטגנאית לא הבינה מה אנחנו בכלל עושים שם. נכנס ילד, על הנייר חשש לפריקת המרפק, כשבפועל הוא לא מפסיק להתרוצץ, לקשקש ולטפס על כל מה שמסביבו. אתם יודעים כמה קשה היה לצלם לו את המרפק?!?!? "ליהו, עכשיו נעשה כמו בדג מלוח, מוכן? לא לזוז!" ברור שהוא זז. וכשהיא חזרה לחדר כדי לתקן את הזווית היה צורך להסביר לו שנגמר המשחק והוא צריך לזוז עכשיו…

עכשיו ממתינים עוד קצת לאורטופדית. גם אליה אני נכנס בהתנצלות: "תשמעי, הוא היה ממש פצוע כשהגענו הנה לפני שעתיים… אפילו הרופא חשב שכדאי לתת לו תרופה… אגב, מה נתנו לו?!? זה עובד מדהים! אני צריך כזה הביתה!"

היא הייתה קצת מופתעת מכך שאני לא מרוצה שהילד בסדר והסבירה לנו שיש דבר כזה שנקרא "pulled elbow", שהיא פריקה קלה מאוד כתוצאה ממשיכה או נפילה והיא נפוצה בילדים מתחת לגיל חמש (זוכרים שסבתא אמרה לא למשוך אותם מהידיים? בגלל זה). לפעמים המפרק חוזר למקומו עצמאית ולפעמים צריך קצת עזרה. כמו נגיד רופא שיסובב את היד קצת…

סוף טוב הכל טוב

ליהו בסדר, אבא שלו גמור מלהסתובב שלוש שעות במוקד, מתוכן שעתיים וחצי עם ילד בריא לחלוטין ושובב מאוד, מה שמצריך הרבה מאוד התנצלויות:

  1. לאדון עם השיעול: אתה לא שמן, ליהו פשוט ממש קטנצ'יק, אז כולם נראים לו שמנים.
  2. לילדה עם הבובה של צ'ייס: אם תכתבי לי איפה אתם גרים, נשלח אותה בחזרה. היא טיפה לעוסה… (את רוצה כלבה שקוראים לה פסטה?)
  3. לכל הצוות הרפואי: נשבע לכם שהוא היה מקולקל בדרך וכשהגענו. אין לי מינכהאוזן!
  4. לגברת עם הגבס: איזה מזל שהוא לא שוקל הרבה, נכון? אולי תבקשי ממה שזה לא יהיה שנתנו לו בשביל הכאבים?

לסיכום, אתם יכולים להאמין לילדים שלכם, אבל ככל שתבלו יותר זמן במחיצתם, תרצו לעשות זאת פחות…

 

2 מחשבות על “אל תאמינו לילדים שלכם!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s