יומנו של טרוט

בעיקרון רציתי לחלוק איתכם תובנות של הורה לילד שלישי (אם תינוק מבקש את בועות הסבון לוודא שהמכסה מוברג כיאות, אם התינוק משתנק מפנים אותו לכיוון שבו הפליטה בקשת תגרום הכי מעט נזק סביבתי גם אם זה אומר לכיוון האחים הגדולים שלו ומה שאתם לא עושים אל תתנו לו את הטלפון שלכם. כאלה), אבל הימים האחרונים, ובעיקר הלילות, הוכיחו לי שהנסיון שלי לא שווה דבר.

זה ויראלי. או שיניים. או שניהם

אם כן, לאחר מרתון ההקאות בפסח, אייל חזר לשגרה קצרה (שלנו) ובסופ"ש האחרון הוא חזר לשגרה האמיתית שלו, קרי: מעט חום, הרבה בכי והמון ריר. כשהוא לא הפסיק לבכות ולצרוח משהו באינסטינקטים האבהיים שלי רמז לי שיכול להיות שמשהו לא בסדר והתלבטנו אם לקחת אותו לרופא.

מכיוון שהתשובה השגורה אצלם היא הכותרת האחרונה החלטנו שאפשר לוותר על זה הפעם ולאבחן אותו בעצמנו. הריר היה שובר השיוויון והתחלנו בטיפול אינטנסיבי שכלל צעצועים לעיסים, מוצץ והג'ל ערק הזה שככל הנראה הוא הסיבה לכך שבני נוער כיום כל כך אוהבים להשתכר.

כמובן שכל זה לא עזר ובליל שישי התברכנו לנו בלילה לבן.
על השבת שעברה על אייל אתם מוזמנים לקרוא כאן:

איך להפוך את ההורים שלך לזומבים

פאר היצירה בחמש דקות עבודה ושעה וחצי נקיון אחר כך

10:00 השכמה. זה אולי נראה לכם קסום, אבל בהתחשב בעובדה שהוא נרדם רק בחמש לפנות בוקר, שזה חצי שעה לפני שפסטה מאבדת שליטה על הסוגרים שלה ושעה וחצי לפני שליהו מתעורר, היא מוגדרת רשמית כשעה הכי לא נוחה להתעורר בה שכן ככה הוא מפספס את ארוחת הבוקר המגה מושקעת שהכנו להם ומצריך יחס מיוחד בדיוק כשבמקרה הדלקתי את הטלוויזיה כדי שהמניילנת ואני נוכל להירדם קצת.

10:01 בכי.

11:00 עדיין בוכה. אני בדיוק נזכר שהבטחתי למניילנת לגרוף קצת בחצר וכשאני בדרך החוצה לשם כך היא מביטה במבט ה"באמת?!?" שלה שמבהיר מעל כל ספק שכדאי שאגרוף הרבה עלים כדי שיהיה לי נוח לישון שם בלילה.

12:00 סמים. נכנענו והחלטנו שאולי כדאי להיעזר במשהו שיגרום לכאב שלו להיעלם. הוא לא מבין כל כך את הרעיון ובוכה נמרצות כל הדרך לשידת ההחתלה. הבכי מתחלף לצרחות כשהוא מגלה איך אנחנו רוצים שיצרוך אותם, אנאלי בהפתעה. אני בטוח שהמבט המאשים שלו ירדוף אותי בסיוטים שלי ומתנחם בכך שגם ככה נראה שלא אישן בימים הקרובים.

12:05 תזמון. בדרך כלל קקי זה דבר מבורך. זה אומר שמערכת העיכול עובדת כיאות ושכנראה אפשר להאכיל אותו עכשיו. הפעם זה אומר שאין לדעת כמה מהתרופה באמת נכנסה למערכת ושכנראה פסקול חיינו יהיה בכי.

12:30 אה, הם בחיים! היליהו מגלים שיש הגבלה לעוצמת הקול בטלוויזיה ושהיא נמוכה מעוצמת הקול של אייל וחוזרים לחיינו מהספה. כן, רק עכשיו גילינו שהם כבר שעתיים וחצי מול המסך. אנחנו מתפנים להכין ארוחת צהריים כשהם מעסיקים את אייל. ללא הצלחה אמנם, אבל לפחות כולם עושים משהו מלבד לבכות ולבהות בטלוויזיה.

13:30 שינה. אנחנו מניילנים את אייל למיטה שלו כדי שיירדם ושולחים את הגדולים החוצה לחצר לחפש את המתנות שהחבאנו להם שם.

14:00 הצלחה! לקח לו קצת, אבל הוא נרדם! והם בחוץ, אין לנו מושג איפה וגם לא רוצים לדעת.

14:20 בעצם כשלון. הצרחות שלו מזרזות אותם בחזרה הביתה לבקש רמז על מיקום המתנות והם מצטרפים אליו בנהי כשההבנה שאין באמת מתנות ואי אפשר לסמוך על אבא כשהוא עייף מכה בהם. לאייל זה לא משנה, הוא בוכה בכל מקרה. אני מבקש מהמניילנת לניילן אותי לעמוד כדי שלא אפול כשארדם והוא בזרועותיי.

15:30 יוצאים לסיבוב. יש מצב שהשהות בבית לא עושה טוב לכולם, אז אנחנו אורזים תיק גדול, עגלה ופסטה ויוצאים לטיול ביישוב. המטרה: להרוס את השנ"צ של כל רחוב שנעבור בו.

זה גם יכול לעבוד

15:45 מעלים הילוך. הטיול לא עזר. פסטה אכלה את כל האוכל שנתנו לאייל (אולי יום אחד הוא ילמד לא לזרוק אותו לרצפה לכיוונה), היתושים חוררו את כולנו והתקדמנו בערך עשרה מטרים אז גם לא נרשמה עייפות מצד מישהו (כאילו, חוץ מההורים). אני שולח את הילדים לגן שעשועים, קושר את פסטה למראת הרכב ואת העגלה של אייל לשנייה ויוצא לסיבוב שאמור לעייף את שניהם.

16:00 חזק בסם. אפשר לסמם אותו שוב! אנחנו מחכים ליציאה כדי לא לחזור על הטעות והרווח כפול: גם התרופה בפנים והוא גם ישנא אותי לשארית חיי ("איך אבא הרס לי את התחת" בקרוב רב מכר). עכשיו רק לחכות שישפיע.

17:00 חזרה לחיים. הנה הילד שהתגעגענו אליו, כולו חיוכים, שמחת חיים ו… מחפש את המסיבה. ברצינות, הוא נראה כמו קלאביונר שהרגע יצא ממסיבת היער הבלתי חוקית ביותר בעולם ומחפש אפטר פארטי. הבית מתמלא צחוק ואושר בדיוק כשאנחנו מתכננים להתחיל את נוהל הלילה.

19:00 אבדה לכוחותינו. נוהל הערב מתקדם בעצלתיים, אבל מתקדם. כולם מתקלחים, מואכלים ונראה שיש סיכוי לשינה מתישהו כשהמניילנת שולפת את הפצצה: היא יוצאת עם חברות להופעה.

20:00 בודד בצריח. המניילנת יוצאת, הגדולים מקבלים קצת לגו ואני מקבל קצת שקט כשאני מנסה להאכיל אותו בבקבוק. האינסטינקטים האבהיים שוב זוקפים ראשם כשהוא לא מפסיק לבכות ומעיף את הבקבוק מפיו. כנראה שהוא לא רעב.

20:30 אחד נפל, אחת בדרך, אחד מניאק. ליהו נרדם, אני מסמם את אייל ומנסה להאכיל אותו. הוא עדיין לא רוצה ולא מפסיק לבכות, אז אני מתייאש ושם את הבקבוק בכיור. שם קצת קולטורה בטלוויזיה בשביל היליה ובשבילי ("בחזרה לעתיד" אם אתם מתעקשים. אולי מרטי ירגיע אותו) ושלושתנו מתמקמים על הספה. אני מתוך כוונה שהם ירדמו מהר ואוכל לנקות קצת את הבית, היליה מתוך כוונה לצפות בי נרדם ואייל מתוך כוונה לא לתת לי לישון.

21:00 אידיוט. הוא עדיין בוכה, מרטי כבר בעבר ואני מנסה להסביר להיליה למה כולם לבושים אחרת בעבר, לך תסביר לה שאופנה זה משהו שמשתנה. היליה טוענת שהוא רעב ואני מבטל אותה בהינף יד ו"פפפפפפפפ….". היא, בתורה, מבטלת אותי בהבאת הבקבוק מהכיור ואייל עט עליו כמו… ובכן, תינוק מורעב.

21:30 ספה. היליה נרדמה, נמשיך את הסרט מחר. אייל נראה כאילו צרך מריחואנה ולא אקמולי  – עיניים אדומות מרוב עייפות ומאנצ'יז. אני מרגיע אותו על הכתף שלי והוא לועס אותה בתמורה. צריך לבדוק אם חיסנו אותו לכלבת. אני משתרע על הספה כשהוא עלי.

24:00 זומבי. המניילנת חוזרת ומוצאת אותנו באותה התנוחה. הוא עלי, מייבב חלושות ולא ישן ואני סופסוף במצב הזומבי אליו הוא תיכנן שאגיע כל הזמן. ישן בעיניים פקוחות וממלמל "כוח…כוח…כוח… תנו לי כוח".

ללמוד מהנסיון

בתור אבא לשלושה אני יכול להגיד לכם שכל ילד הוא עולם ומלואו, שונה מאחיו, קסום לפרקים וגורם לך להרגיש שהלב אוטוטו מתפקע מרוב אהבה.
אבל במקום זאת אומר לכם משהו אחר: ילדים זה דרעק.

2 מחשבות על “יומנו של טרוט

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s