אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ג'

אם גם אתם הופתעתם מנימת הכעס על האוסטרים ששזורה לה בפוסטים, זה רק בגלל שלא הייתם שם. מדינה מדהימה אבל האנשים כל כך מוזרים. מה אפשר לצפות מעם שמעולם לא נכבש? איך שמגיע אויב לפתחם הם נכנעים לו ומספחים את עצמם.

המשך עלילות פציעותינו באוסטריה:

יום 6: נקיק ומנוחה (לא מצאנו את שילוב)

חזרנו לקפרון למסלול מרשים שנבנה מעץ באמצע נקיק מטריף. הליכה פשוטה, רק הרבה מדרגות (המנשא היה מאוד שימושי). מפלים מסביב, סלעים שדומים למכשפות והמון תמונות סלפי תמצאו שם. לאחר שיוצאים מהנקיק ומגיעים לאגם הגדול אפשר לבחור אם לחזור בדרך פחות ציורית או להמשיך בסיבוב גדול מסביב לאגם.

כמיטב המסורת, עצרנו לארוחת בוקר (שנייה, אולי שלישית. במבה ברכב נחשב?) כדי לקבל החלטה. הצרעות שבאו לבקר קצת הטרידו, אז אמרתי לילדים שלצרעות באוסטריה אין עוקצים בכלל. זה עבד נהדר והארוחה חזרה לנינוחות האפשרית בהתחשב בנפשות הפועלות.

עד שאייל ניסה לאכול אחת.

אני מניח שפשוט הייתה שם אי הבנה לגבי מי אמור לאכול את מה שזה לא היה ביד של אייל (ענב? לחמניה? ג'ימי הופה? אין לדעת במצב העיכול הזה), אז חזרנו בדרך הפחות ציורית. בדיעבד, זה לא כאב הרבה זמן, רק עשר דקות. נכנסנו לרכב והתחלנו לסוע. לאן? זה לא באמת משנה, העיקר שהוא נרדם. מצאנו עצמנו חזרה בדירה ובילינו אחה"צ קסום בתוך הבית. שיחקנו בכל המשחקים שהבאנו (הלגו שנרכש בתחילת הטיול היה סופר אפקטיב), ראינו קצת בטאבלט, חלק אפילו שנצו!

טיפ: לא נורא שתוכניות מתבטלות. לפעמים כיף לא לעשות כלום ביחד. הלכנו לישון מותשים.

והוא עבד על זה כל כך הרבה זמן

הקטסטרופה התחילה, כמו תמיד, בתום לב. התהליך כלל נפילת מוצץ, חיפוש אינטנסיבי, הפלת שידה, נפילת מבנה לגו ומשם רק רצח עם יכול לתת פייט להיסטריה.
"איפה המים החמים לבקבוק של אייל?!??!?" אני שואג למניילנת תוך טלטול עולל אחד, ניחום אחד מאחיו וחיפוש אחר השני, שנעלב.
המניילנת נכנסת לחדר עם מגש ועליו כוסות שוקו חם וכולם משתתקים (השני צץ מאחורי המניילנת). היא מובילה אותנו למרפסת הדירה, שם אנו מתיישבים על כסאות נוחים להפליא ונאנחים.

אחרי חצי שעה של בהייה בכוכבים, כוכבים נופלים ושיחות נפש תהומיות (אני חושב שהגענו למסקנה שקופיקו הוא שחקן מעולה וכנראה שהוא צריך להחליף את ההוא שמשחק את ג'ון סנואו) הלכנו לישון מותשים.

יום 7: גרוסגלוקנר (המסע בהר האבדון)

אין לכם כזו תמונה באלבום המשפחתי?!?

הגרוסגלוקנר, שזה השם הכי טולקיני ששמעתי בטיול, הוא בעצם כביש אגרה ארוך ומפותל בדרך הררית, עניין של 80 -50 ק"מ, תלוי תוך כמה זמן תאלצו לממש את האיום "עוד ריב אחד ואנחנו מסובבים את הרכב!". יש כל מיני נקודות ששווה לעצור בהן, תדעו לזהות אותן לפי שם הקוד "תעצור, יש לי פיפי". באחת מהן (היו איזה 19), יש שפני סלע ידידותיים שישמחו לאכול גזר מכף ידכם. טיפ: הביאו שקית גזר. או שתקראו כל מיני אנשים אחרים שהיו שם, כי יש מלא גימיקים בכל התחנות וקצרה היריעה.

במסלול: דוגמאות של אבנים וקריסטלים עם הסברים על תהליכים גאולוגיים, מסעדות, חנויות מזכרות, שוקו חם! (כן, הפציעה להיום היא כוויה בלשון) וגם טרמפולינות, גני שעשועים, רכבלים ורכבת שתחזיר אותך כל הדרך להתחלה עם הרכב שלך. אה, וגן חיות. ברצינות, זה גן חיות לא קטן.

בתמונה – השוקו הרצחני

וזה מעבר לנסיעה שבכל עיקול נפלט לך "אוי אני חייב לשתות כאן קפה" או "זו נקודה מצויינת לסלפי" או סתם איזה "ואו" חרישי מהספסל האחורי כי הנופים, כזכור, מטמטמים. מה שמסביר את רוכבי האופניים. החבר'ה עם ההארלי מגניבים, אז הם בסדר, הקרוואנים קצת איטיים, אז אין לאן למהר, אבל להבין את אלו שבוחרים לעלות ולרדת בדרך הזו ברכיבת אופניים? מעבר לכוחותיי. מדובר בחבורה של מתאבדים שלא הייתה מביישת את הילדים שלי בנסיון להוציא את הטאבלט מהתיק בלי שאבא יישמע.

הלכנו לישון מותשים.
רגע, בעצם רק זה שנהג כל היום היה מותש והוא גם היחיד שיכל לבשל ארוחת ערב, אז מקדונלד'ס. וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכר.

יום 8: הוהנהרפן, הלשטאט ומעבר דירה (גם האלפים עזבו את ריוונדל)

גמני עוזר לארוז!

הגיע הזמן לזוז שכן יש עוד אטרקציות, רק שהן רחוקות מווגריין. ארזנו הכל מחדש ושמנו פעמינו לבאד גוייסרן שהיא אסופת עיירות קטנות שלכולן אותו השם ולך תמצא את המלון שלך. בדרך לשם עצרנו בטירת הוהנהרפן (שהיא לא בדרך משום מקום אל שום מקום, אבל ניחא), טירה מרשימה שנבנתה אי שם במאה ה15 ונראית כמו לוקיישן מצויין לצילומי סרט.

כל הדרך לטירה סיפרתי לילדים על השיטה הפיאודלית, על אצילים ואיכרים, על אורח החיים של פעם (ידעתם שהשירותים היו מחוץ לבית??!?)  ועל ציד בעזרת ציפורי טרף שכן חלק מהחוויה בטירה כולל הופעה של ציפורים כאלו, שהיא מרשימה מאוד. חלק נוסף הוא סיבוב מודרך בטירה, אמנם בגרמנית, אבל יש מתקן אודיו כזה שניתן לקבל ושם שומעים את כל ההסברים בעברית.

המדריכה לא הסכימה שאשאיר אותה שם

זה היה די מאכזב שכן כל מה שלמדנו זה שהטירה לא שימשה מעולם אציל פיאודלי אלא הייתה בית כלא רוב הזמן. מבטי הבוז של הילדים התחלפו בגאווה כשאבא שלהם היה היחיד שהצליח ליפול לתוך בור מסומן במהלך הטיול.

הגענו לבאד גוייסרן מורעבים, הסופר כבר סגור אז ניסינו את מזלנו בהלשטאט שהיא העיירה התיירותית הגדולה באזור, על שפת אגם גדול. למזלנו הייתה מסעדה אחת פתוחה שניאותה למכור לנו שניצל במחיר מופקע. הברבור מהאגם שהילדים האכילו בבמבה כנראה חשב שהוא כבר חלק מהמשפחה ותבע גם חלקים מהשניצל. היליהו ניאותו לחלוק איתו, אבל אייל לא ממש חולק מזון, כמו שלמדה הצרעה ההיא. תוסיפו גם נשיכת ברבור לרשימת הפציעות המשפחתית.

טיפ: המלון יחכה, נסו לאכול ארוחות בדרך אל המקום. מגלים כך מקומות מגניבים שלא רשומים בשום מדריך. הלכנו לישון  מותשים בעיקר בגלל שלקח זמן למצוא את המלון שוב.

אם כן, גם הברבורים האוסטרים שונאים אותנו. הישארו עמנו לחלק הלפני אחרון בו נפצענו כולנו ביום אחד (כולל השבתה של משתתף עיקרי) וארוחת השישי מהגהינום.

אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק א'
אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ב'
אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ד'
אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ה'

מודעות פרסומת

4 מחשבות על “אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ג'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s