כמו שקית צ'יטוס שנפתחה שלשום

אבא אחד, בל נזכיר שמות כדי לא להפליל, הלך לסופרמרקט. באחד המעברים הוא פוגש אישה יפה שמחייכת אליו ואומרת:
– "אני חושבת שאתה האבא של אחד הילדים שלי…"
הוא נזכר בפעם היחידה בה לא היה נאמן לאשתו ושואל בחרדה:
– "באמת? את החשפנית ממסיבת הרווקים ההיא עם שולחן הסנוקר, הקצפת והמטאטא?!?" (אשאיר לכם לדמיין את הפרטים).
– "לא… אני המורה של הבן שלך…"

אשמה כדרך חיים

נכון, לאבא הזה יש הרבה מה להסביר עכשיו, אבל אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו. בניגוד אלינו.

אשמה, כמו שיודע כל מי שיש לו ולו גרם אחד של גנים פולניים, היא מצרך שאנחנו מחלקים בקלות, כמעט בלי לחשוב. הכלב ושיעורי הבית הם הדוגמה הקלאסית, אבל אפשר למצוא עוד לא מעט דברים שאנחנו נוטים להאשים במשגים שלנו.

מכירים את המשפט "הוויז לקח אותי"? אז זה זה.
הוייז לא לקח אותנו לשום מקום. למעשה, אם תרצו לדייק, אנחנו נהגנו ברכב. הסרת האחריות הזו היא לחלוטין לא לעניין.
היא תקפה גם לילדים שלנו. לא, רוב הסיכויים שהם לא למדו את זה מהתכנית ההיא שכבר לא מרשים להם לראות, מהילד ההוא בכיתה שאתם לא סובלים או מהמורה. הם למדו את זה מאיתנו. ואם אתם בטוחים שלא, חישבו שוב.

אבל בכל זאת, אבא לא אשם!

– "אבא, חייבים לנסוע למקס סטוק!" היא מייבבת אלי בתחינה.
– "הא?" מלווה בפרצוף שיש רק להורים. כזה שאומר "שמעתי מה אמרת ועדיין אין בזה שום הגיון".
– "אנחנו מכינות הצגה לבית הספר ואני חייבת להתחפש לאריה!".
שוב הפרצוף ממני.
– "נווווווווווו! אבא!" עם כמות הפעמים שקוראים לי כך יש מצב שאני צריך לשנות את השם בתעודת הזהות.
– "היליה… לאט!" אני מנסה בהגיון "את כל הסיפור, מההתחלה."

מבלי לצאת סקסיסטי (מדי) אני מוכרח לציין שלרוב הנשים שאני מכיר יש את היכולת לסטות מכל סיפור נתון לפרטים הכי לא חשובים שבו. אחרי חצי שעה של סיפורים (שלה), שאלות (שלי) ובקשות להבהרות (עדיין אני), הבנתי הכל.

אני חושב.

נראה לי שהן הזמינו מסין כל מיני תחפושות שטרם הגיעו וההצגה כולה תלויה ביכולת שלי להגיע לחנות. עכשיו, אם יש משהו שאני שונא, זה חנויות. ואני לא גזען, אני שונא את כולן באותה מידה. רמות התסכול שלי נובעות בעיקר מ: לחפש את המוצר המבוקש, לא למצוא אותו, לבקש עזרה, לגלות שביקשת מלקוח אחר, לבקש ממישהו בחולצה אדומה, לחטוף קללות בגרוזינית, לבקש ממישהו עם תג שם, הוא לא יודע, קוראים לאחראי, הוא בהפסקה, קוראים בקריזה למישהו שיושיע, מגיעה בחורה נחמדה שאומרת שאין תחפושות בחנות ללבני נשים.

אבל יש עוד דברים מתסכלים כמו הקטע של לשלם.

גם הדואר לא אשם

– "תני לי להבין. הזמנתן את התחפושות הללו ברשת?"
– "כן…" מלווה בפרצוף זועף ששמור רק לצאצאים.
– "אז אני צריך להביא עוד תחפושות?!? מה נעשה עם שתיים מכל סוג??!!??" שוב הפרצוף שלי.
– "נווווווווווו! אבא!" ו…שוב הפרצוף שלה.
– "אוקי. ומתי הזמנתן את התחפושות?" אני שואל  רק כדי שכשיעצרו אותי על זה שנכנסתי עם רובה סער ורימונים לחנות אוכל להגיד להם שזה בגלל שהדואר לא עובד. נראה לי שזה תירוץ לגיטימי בימינו.
– "ממש מזמן!" היא מבינה את הצורך שלי בתירוצים ומגיבה בהתלהבות ראויה.

אז סוכם שאסע למחרת. לרוע מזלה, בדיוק באותו הערב הוזמנתי להתארח במבנה החדש של רשות הדואר. משהו שהוקם במיוחד כדי לתת שירות לאלפי החבילות המגיעות לארץ מדי חודש. שם הובהר לי שמדובר בקצת יותר מאלפים. כמה מיליונים ליתר דיוק. יש שם מכשור אולטרא מגה חדשני ומהרגע שהחבילה מגיעה לארץ היא בסניף הדואר המבוקש תוך 48 שעות. מדהים שיש גוף במדינה שלנו שאשכרה עובד כמו שצריך. ועוד הדואר!

למה לרוע מזלה?
ובכן, מתברר שמתקן המיון המושקע הנ"ל עובד כבר יותר מחצי שנה.

– "היליה!!!!" אני שואג.
-"כן אבא יפה וחמוד שלי?"
לא יעזרו לה כל ההתחנחנויות!
– "מתי בדיוק הזמנתן את התחפושות?!?"
– "לפני שבוע כבר! אני לא מאמינה שלדואר לוקח כל כך הרבה זמן!"

אחרי שהמניילנת הרגיעה אותי, הבהרתי לילדה שלצפות מילד סיני (שגילו חצי משלה) שיגמור לתפור את הדבר הזה בתוך כמה ימים נראה לי מוגזם. אין שום סיבה שהיא לא תיקח אחריות על המעשים שלה ותבהיר לחברותיה שההזמנה לא מתעכבת בגלל הדואר, אלא בגללן. הן הרי יודעות שעיקר העיכוב במשלוחים הללו הוא בסין עצמה, למה לא הזמינו בזמן?

וכך, באצטלה של מחנך דגול וגורו הורות, הוצאתי עצמי מהצורך לנסוע למקס סטוק והיליה נויילנה לשעון להמשך השבוע כדי שתלמד להעריך זמן.

אחרית דבר

בסוף המניילנת עזרה להן לייצר תחפושות מאפס, כאילו אין סינים בעולם, ולערב הפתיחה החגיגי והגדול של ההצגה הוזמנו והגיעו כל ההורים, חוץ מאחד. הוויז לקח אותי דרך איזה כפר ערבי, אל תשאלו.

מסתבר שאשמה היא בדיוק כמו שקית  צ'יטוס שנפתחה שלשום: יש מלא, אבל אף אחד לא ייקח.