מעשה בשטיח

מכירים את הקטע הזה שיש לכם צלקת במצח, פנס בעין ושפה נפוחה ומדממת, אתם מסתובבים עם משהו שנראה כמו גופה ארוזה בשטיח ונשרכים אחרי ילדה קטנה?
אה, ובכניסה לבית הספר שלה, השומר (מסיבות מובנות לחלוטין) מסרב לתת לכם להיכנס עד שהיא עושה לו את הסימן המבטל הזה עם היד שאומר "אה, הוא? הוא לא מזיק, תכניס אותו, הוא איתי"?

אז בדיוק כדי להימנע מהקטע הנ"ל מצאתי עצמי פצוע, מנסה לפרוץ למוסד חינוכי באמצע הלילה, בגשם שוטף במטרה להשאיר שם את ה"גופה".
אבל אולי נתחיל בהתחלה…

הכל התחיל, כרגיל, בגלל הכלב(ה)

חזרתי הביתה מעוד יום ארוך. המניילנת, ברוב טובה, לא הסכימה להשאיר אף ילד בגן והתוצאה הייתה אנדרלמוסיה של קולות, ריצות, צעצועים פזורים (כולל חלקים מצעצועים שלא ברור לי איך אפשר לנתק בככל) וריחות. באמצע כל זה עמדה המניילנת, מחייכת ושמחה, ביד אחת סיר עם רוטב לפסטה, ביד השנייה ילד שאני לא מכיר ואייל (אייל היה מחובר לילד השני בצוואר. לא הבנתי מה בדיוק קורה שם אבל שניהם נשמו, אז אין מה לבדוק).

המניילנת פנתה אלי משועשעת ואמרה: "יופי שהגעת, צריך עוד לשטוף כלים, להפעיל מכונת כביסה ולהאכיל את כל אלו. אבל לפני כן, אחד החברים של ליהו בשירותים, מחכה לידך המיומנת בניגוב".
הסתכלתי מסביב על החורבן ועשיתי את הדבר ההגיוני היחיד, יצאתי לטייל עם פסטה, הכלבה שלנו.

היא מאוד שמחה לראות אותי וכנראה שחשבה שאני אחת מהגדרות שהיא מצליחה להימלט מהן כל הזמן כי זה ההסבר היחיד לכך שהיא ניסתה לקפוץ מעלי.
אם כן, שריטה מרשימה במצח. לא הרבה דם, אבל לגמרי מאיים.

למשימות יש נטייה להיערם

כאילו, הייתם חייב להבדיל ביניהן? המוצצים לא הספיקו?

כשחזרתי מהטיול כולם כבר ישבו לאכול (חוץ מהילד ההוא שעדיין חיכה לי בשירותים). הארוחה הייתה מאתגרת במובן שבכל שנייה נתונה פינת האוכל עלולה להפוך לשדה קרב בו מושלך מכל הבא ליד, החל ממזון (במקרה הטוב), דרך סכו"ם וצלחות ועד ילדים.

מזל שפסטה, שואב האבק הביתי המאולתר שלנו, הייתה.

תוך שאנחנו שומרים שהילדים יאכלו מה שעל השולחן ופסטה את מה שמתחתיו, טיפלנו בכביסות, בכלים ובכל שאר מטלות הבית עד שכולם סיימו לאכול והוריהם באו לאסוף אותם. או אז החל נוהל הלילה, במהלכו ליהו החליט למסור לי את בקבוק השמפו לתוך הפרצוף. אם תשאלו אותו הוא לא שם לב שבדיוק אני בוהה באסלה ותוהה איך הילדים הביאו אותה למצב כזה, אין קשר לכך שלא הסכמתי לתת לו את הסלולרי שלי (לתוך האמבטיה, כן?) ושהוא לא התכוון בכלל לעשות לי פנס בעין.

אם תשאלו אותי, אגיד שאני מלא גאווה על היצירתיות שלו בניסיונות להרוג אותי. וקללות. אני מלא מלא בקללות.

בזמן הקראת הסיפור התחוור לי ששכחנו כמה מטלות: לשטוף את הבית, לסדר הכל ולהקפיץ את השטיח הישן לבית הספר של היליה. התנדבתי לאחרון, אייל הראה סימנים של חוסר שביעות רצון מכך שמצאתי דרך להימלט ונגח לי בשפה כשניסיתי להרגיע את הטנטרום. זה עבד! הוא וליהו נקרעו מצחוק בזמן שקרסתי על הרצפה, מחזיק את פי ומתאפק לא לשים את שניהם בתוך המקרר.

 אז, איפה רצית את הגופה?

לפעמים אני חושב להביא אותה ככה לבית הספר, רק בשביל לראות את הפרצוף של השומר

לאחר ניקיון הדם (מהרצפה, לאף אחד לא היה אכפת מספיק כדי לנקות אותי), התפנינו להבין את גודל המחדל האמיתי: אין לי מושג היכן הכיתה של הילדה בביה"ס. אב מעורב ככל שארצה להיות, השנה עדיין לא ביקרתי בבית הספר. המניילנת ניסתה להסביר לי לאן אני אמור להגיע ללא הצלחה, אז שאלתי את היליה.

"אה, זו לא בעיה אבא. אתה נכנס לבית הספר, הולך קצת לשם, ואז הצידה יורד במדרגות מלמטה, פונה ישר…"
וככה זה המשיך במשך שעות. אני משוכנע שבשלב מסוים הוזכרו ג'סטין ביבר, מגילת העצמאות ופירות טרופיים. מיד נזכרתי ביום שלישי ההוא כשהמניילנת לא בחרה לה בגדים בבוקר:

"אבא, אמא לא השאירה לי בגדים…"
"נו, אז? בואי לארון… היכן הערמה של החולצות?… הנה! החולצה הזו בסדר?"
הנהון קל כתגובה.
"ועכשיו הראשון מהערמה של המכנסיים…"
"לא, אבא, אי אפשר את המכנסיים האלו עם החולצה ההיא…"
"למה לא?"
"כי אמא אמרה שהצבע הזה לא יכול להיות ביחד עם הסוג הזה…" אני מתחרט ששאלתי.
"אוקי, אז המכנס השני בערמה?"
"גם לא".
"למה לא?!?"
ושוב, מיד התחרטתי שכן ההסבר הארוך שאני לא זוכר מילה ממנו הגיע. בסוף היא לבשה משהו, לא יודע למה המכנס השישי בערמה התאים יותר מכל השאר ולמען האמת גם לא אכפת לי.

אבא, הפורץ המהולל

אם כן, אבא אחד, פצוע במיוחד, הגיע לחזית בית הספר מתוך כוונה ברורה לפרוץ אליו שכן אף אדם שפוי לא היה נותן לו אפילו להתקרב לילדים. כמה קפיצות מעל הגדר עד האחת שהצליחה (הייתי צריך להביא את פסטה) ואז עוד שתיים כדי לחזור להביא את השטיח שנשכח באוטו ומצאתי עצמי בשטח בית הספר, עם הגופה ההיא, בלי צל של שמץ של מושג לאן אני אמור להגיע.

כבר אמרתי שירד גשם באותו הלילה?

במהלך שיטוטי מצאתי את הצהרון המקומי שנקרא בגאון "מרכז מנגו" ולצד דלתו מתנוססים בגאווה דגל הלאום, תמונת הנשיא ומגילת העצמאות. חשתי גאווה בנוער של ימינו עד שראיתי שאולי כתוב מתחת לתמונה "רובי ריבלין" אבל מישהו החליף את ראשו בזה של ג'סטין ביבר. אז חשבתי שהנוער של ימינו גאון.

כן, הכיתה של היליה הייתה ממש ליד. אולי אני צריך להקשיב לה יותר.

מודעות פרסומת

3 מחשבות על “מעשה בשטיח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s