המילה האחרונה

מחקרים מדעיים הצליחו למצוא את הנקודה המיוחדת בזמן בה הילדים שלנו הופכים לבני נוער. אחרי שחקרו את ההגדרות המקובלות ואת הבגרות הנפשית הממוצעת של ילדים בכל הגילאים ומכל השכבות הסוציואקונומיות התברר שיש קורלציה מלאה עם עוד תחום אחד בלבד.
באופן מופלא, האינדיקציה היחידה למעבר הזה הוא הרגע שבו מפסיקים לקרוא לך "אבא" ושמך משתנה באופן רשמי ל"אוף, אבא!"

המילה הראשונה ואלו שאחריהן

כשהילד מתחיל לדבר, זה קסם. כן, אפילו בילד השלישי, זה ש"מגדל את עצמו" (אל תאמינו לכל מה שמספרים לכם), זה מרגש. כמובן שאבות רגישים יותר לנושא שכן אצל רוב הילדים המילה הראשונה היא "אבא".

אצלנו רק ליהו (ילד מס' 2) אמר "אבא" כמילה ראשונה. היליה, הבכורה, בכלל אמרה "פרפר" ואייל אמר "אמא". מאז הוא לא משתמש במילה הזו. אפילו כשהמניילנת קמה אליו בלילה הוא קורא לה אבא. זה מסביר את המרפק שאני מקבל כשהיא חוזרת למיטה.

כיום לאייל כבר יש אוצר מילים מרשים (לילד בן שנה וחצי, כן?) שכולל הרבה חיות (הכי מצחיק: "פופוטם"), שמות ("איו" כשהוא קורא לליהו ו"איייה" להיליה) ושמות עצם ("איים" יכול להיות כל דבר שסופרים בזוגות… גרביים, מכנסיים, משקפיים וכו') אז היליה מלמדת אותו אנגלית. זה הולך ככה:
-"אייל, תגיד moon…"
-"moon"
-"תגיד daddy…"
-"daddy"
-"תגיד mommy…"
-"daddy!"

ויש עוד מילים, הטרדה מינית לדוגמה

היו אתם

נגיד, "חם" שהוא למד עכשיו בחנוכה וככה הוא לא נוגע בנרות ו"קר" שהצטרף אליו בזמן המקלחות ואז צריך להתאים את טמפרטורת המים לפי ה "האם" ו "ררררר…" שלו. לאחרונה אני מנסה ללמד אותו להגיד "נעים" כדי שאוכל לעזוב את הברז סופסוף בזמן המקלחת, אחרת זה רק פקודות…

אבל המילים "נעים" ו"לא נעים" טומנות בחובן מסר הרבה יותר עמוק מאשר המשחק שלי איתו בזמן האמבטיה. במובן מסויים אני חושב שכל נושא ההטרדות המיניות היה נפתר בקלות אם היינו משתמשים במושגים הללו  יותר.

לדעתי, ברגע שנפנים שמותר להגיד למישהו "לא נעים לי" על נושא השיחה, הסיטואציה או כל דבר אחר שמפריע לנו ואותו אדם לא ייעלב מכך נוכל להמשיך לקרוא לעצמנו תרבות נאורה.

כרגע זה לא מקובל חברתית להגיד דבר כזה ואנשים יימנעו מחברתנו אם נציין זאת וחבל.

בסופר, ברחוב או בכל מקום

אני יודע שנושא ההטרדות המיניות מקבל משנה תוקף בימינו, וטוב שכך. אבל מה עוד ביכולתנו לעשות כדי לבער את הנגע הזה מהחברה (כאילו, מלבד לא להטריד מינית)? אני באמת חושב שאם נשאיר את ערוצי התקשורת פתוחים ונקבל את זה שהאדם שמולנו מרגיש שלא בנוח,  נוכל להתקדם אבולוציונית.

אבל זה דורש מאיתנו את היכולת לא להיעלב כשמישהו מציין באוזנינו שלא נוח לו ולשם כך מסתמן שנדרשות תעצומות נפש לא קטנות.

בתור אדם שהוא טיפה גבוה יותר מהממוצע יוצא לי לא פעם להיתקל בסופר בנשים שלא מגיעות למדף העליון ומנסות לקחת מוצר משם. אני אמור לעזור להן? בלי לשאול אם הן נזקקות לעזרה? המבחן שלי לנושא הוא האם הייתי עוזר (ללא בקשה מצד הנעזר) גם לגבר באותה הסיטואציה.

כנ"ל לגבי מישהי שסוחבת משהו שנראה מעל לכוחותיה ברחוב. הרצון לעזור אמור לתת מקום לרצון של הנעזר להיעזר. אז אני משתדל לשאול, בחביבות המרובה ביותר שאני יכול לגייס, האם האדם שמולי זקוק לעזרה. אם התשובה היא לא, עלי לקבל זאת בהבנה ואני יכול להבטיח לכם שזה לא קל.

במשפחה, כמו במשפחה

לתקן את עצמי ואת מעשיי אני יכול, לפחות להשתדל. אבל מה בנוגע לילדים?
לא מזמן חזרתי הביתה מעוד יום ארוך ומצאתי את ליהו יושב על הספה וקורא ספר. לא התאפקתי למול חמידותו ועטתי עליו מוכן להרעיף תשומת לב, חיבה ואהבה שאינה תלויה בדבר.

"אבא, לא נעים לי…" הוא אמר מתחת למעטה נשיקותיי והבהיר לי שכמות האהבה שיש לנו לתת תלויה אך ורק ביכולת של הנאהב לקבל ולא בנו.

אז נסו לתת קצת מקום לתחושות האדם שמולכם בלי להשליך את מילותיו עליכם, גם אם לא יעזור, בטח  לא יזיק. אגב, זה גם כולל לא להכריח אותם לתת נשיקות (כן, אפילו לסבא סבתא).

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s