לעולם אל תשוויצו בכלבים וילדים


כלבים מאולפים תמיד הדהימו את העולם, החל מלייקה, הכלבה האסטרונאוטית, דרך רין טין טין, כוכב הקולנוע, ועד עזית הצנחנית. אף אחד לא היה מרשים כמו הכלב שראיתי באיזה קרנבל בזמן טיול באירופה: הוא ידע לספור, לחשב חזקות, לצעוד בקו ישר עם ספל תה על האף ועוד מגוון דברים שמעולם לא הצלחתי לגרום לילדים שלי לעשות.  כשראיתי אותו רוקד על קופסת שימורים קטנה כבר הייתי בהלם מוחלט עד שהוא בעט בקופסה, הפך אותה, השתין על הנר שבער מתחתיה והוכיח את המשפט האלמותי מהכותרת.

ליעד בת שנה!

עוד יעד נכבש, עוד ילדה הצליחה לשרוד בחזקתנו למשך שנה תמימה בלי נזקים גופניים נראים לעין. למרות שיש לה שלושה אחים גדולים, מכמות סרטוני הווטסאפ שלה שאנחנו שולחים לכל מכרינו  ניתן להניח שהיא הראשונה שלנו. סבתא כבר לא מתלהבת מ"איפה ליעד? הנה ליעד!" תוך שהילדה מכסה את עיניה וחושפת אותן בחיוך כובש. הדודה כבר לא מתרשמת שהילדה מרימה את הידיים לראשה אחרי קריאת "אחת, שתיים שלוש…". החבר'ה מהכדורעף איימו שיוציאו אותי מהקבוצה אם עוד פעם אחת יהיה "ליעד, איך מוחאים כפיים?" המלווה בקריאות השמחה שלי כשהילדה מקרבת את ידייה זו לזו. והמוסכניק שלח לי הודעה המסיימת את יחסינו, למרות ששמח בשמחתי שהילדה אומרת "אבא".

אני מאושר שחצי מילדיי אמרו "אבא" כמילה ראשונה, כי כך נשבר התיקו  – אצל ליהו היה "אבא", אצל אייל "אמא" ורק היליה הודיעה מלכתחילה שהיא שוויץ והלכה על "פרפר" – והוכח מעל לכל ספק אפשרי שאני המבוגר הראוי, האחראי, המשמעותי והיעיל ביותר בחייהם.

זו לא מספיק הוכחה עבורכם?

בערך ככה

אם כך, הרשו לי לספר לכם מה קרה לנו השבוע והסיקו את מסקנותיכם לבד:

היה זה אחר צהריים גשום וסוער, היה תורי לאסוף את הילדים מהמסגרות ולאט אבל בטוח מילאתי את הרכב הקטן שלי בליעד, אייל וחבר של אייל מהגן. בדרך אספתי את ליהו, רק כדי לגלות שגם הוא מביא חבר. הצטופפנו לנו בחוסר נוחות ובזמן העיכוב , חבר אחר שלו ראה אותנו וביקש לבוא גם. הוריתי לו להגיע עצמאית (אל תסתכלו עלי ככה, אמנם היה גשם, אבל הוא היה ברכב של אימו וחיכה לה שתגיע מהגן עם אחותו הקטנה) והוא הבטיח שמיד יגיע. בדרך הביתה התקשר אבא של חברה של אייל והודיע שגם היא באה אלינו.

כשהגענו לבסוף הביתה, היליה חיכתה לנו שם עם שתי חברות.

אמנם זה נשמע מסובך לטפל בעשרה ילדים שרק חלק מהם נושאים את הגנים שלי אבל המסה הקריטית עושה את עבודתה בעצמה ולי נשאר רק להכין ארוחת ערב לגדוד ולדאוג שליעד לא נרמסת. המניילנת הודיעה שהיא בדרך ואולי תתעכב קצת לקנות כמה דברים. לא היה לי לב לספר לה מה מחכה לה, אז הסתרתי ממנה את העובדה שמצאתי שלושה ילדים שאני לא בטוח מה שמם בכלל יושבים על הרצפה בחדר השירותים ומציירים עם עפרונות האיפור שלה סמלים שהיו דומים באופן מחשיד לפנטגרמות.

 נושא השמות הסתבר בתור הדבר הבעייתי ביותר באותו ערב. באופן כללי, כל אב ליותר מילד אחד מתבלבל בשמות של ילדיו. בתור אחד מחמישה אחים כבר קרה שקראו לי בשמו של הכלב. כמובן שחשבתי שלי זה לא יקרה אבל כיום, אם אני "פוגע" בשם הילד בנסיון השלישי אני קורא לזה הצלחה.

מישהו ניסה לרכוב על פסטה וכשהבנתי שאני יכול להמשיך לצעוק שמות עד שייבחר ראש ממשלה מבחינתם, עברתי למספרים. עם הילדים שלי זו לא בעיה, הם רגילים להקרא לפי מספרם במשפחה, אבל היה צורך למצוא לחבריהם כינויים שאוכל לזכור ואז נזכרתי בצבא: "שלוש!" קראתי לאייל "מעכשיו, היא…." הצבעתי על החברה שלו "…נקראת שלוש אל"ף. והוא נקרא שלוש בי"ת. מובן?" הוא הנהן בצייתנות (או בחוסר אכפתיות, עדיין קשה לי להבחין). באופן דומה הסתובבו בבית שתיים אל"ף ובי"ת ואחת אל"ף ובי"ת ובא לציון גואל.

מלא בדירה אחת, מלבד הכלב(ה)

למזלי אחת, אחת אל"ף ואחת בי"ת היו מיומנות מספיק (לפחות מבחינתי) לטיפול בכולם. אחת האחתיות הופקדה על ארבע, השתיים האחרות הופקדו על השלושים ושלושת השתיימים הסתדרו נהדר גם ללא השגחה כל עוד לא יצרתי קשר עין. מה שהשאיר לי זמן להכין ארוחת ערב ולקלל קצת את המניילנת (בשקט. בלב. ולא באמת) על הקניות שלה.

ראיתי שייקח קצת זמן עד שהאוכל יהיה מוכן, אז שיחררתי את האחתיות מארבע לקול מחאותיהן ולקחתי אותה למקלחת. זה היה טיפה מסובך כי שלוש בי"ת ניסה לעשות טרזן מהטוש, אבל בסוף היא הייתה נקייה. וגם הוא, למען האמת… כשהתיישבנו לאכול הבנתי את גודל טעותי וניסיתי להבין איך שומרים עליה נקייה עד אחרי הארוחה, אחרת סתם בזבזתי מקלחת.

המניילנת הגיעה לבסוף לשולחן ערוך ומלא בכל טוב, תשעה ילדים מלהגים מסביבו ותינוקת אחת, כמעט בת שנה, מנויילנת היטב סביב כל גפיה כדי שהבגדים לא יתלכלכו. הבית אמנם נראה כמו שדה קרב (ואכן היו שם לא מעט קרבות), אבל מי שהיה צריך לאכול, אכל ומי שהיה צריך להיות נקי, היה נקי. חוץ מכפות הידיים של ליעד, לא משהו שמגבון לא יכול לסדר.

אז… אב השנה?

נשאר רק לסדר את הבלאגן לפני שההורים של כולם יגיעו לקחת אותם, אז התכוננתי לפקוד על ראשי המחלקות לקחת אחריות על הנושא. כחכחתי בגרוני וקראתי: "אחת, שתיים ושלוש! קחו את כולם לשטוף ידיים ולסדר את הבית". קולות הצחוק שמילאו את הבית הרגיזו אותי מאוד, עד שפניתי להביט בארבע שעשתה כמצופה ממנה בהתאם ל"אחת שתיים שלוש" שלי ומילאה את שערה החפוף והנקי בארוחת הערב כשהניחה את ידיה על הראש בחיוך שובה לב כי "ידיים על הראש".

מחשבה אחת על “לעולם אל תשוויצו בכלבים וילדים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s