על איך זה להיות אבא לארבעה

לא רק שלא כתבתי הרבה זמן, גם צצו לא מעט שינויים מאז.
טוב, למען האמת רק שינוי אחד, אבל זה חתיכת שינוי… ליעד הצטרפה למשפחה בשמחה ובצהלה (קצת פחות מצד אמא שלה ברגע ההצטרפות, אצלה זה הגיע רק כמה דקות מאוחר יותר) וכל אחד מנסה למצוא את מקומו מחדש. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מעשה בשטיח

מכירים את הקטע הזה שיש לכם צלקת במצח, פנס בעין ושפה נפוחה ומדממת, אתם מסתובבים עם משהו שנראה כמו גופה ארוזה בשטיח ונשרכים אחרי ילדה קטנה?
אה, ובכניסה לבית הספר שלה, השומר (מסיבות מובנות לחלוטין) מסרב לתת לכם להיכנס עד שהיא עושה לו את הסימן המבטל הזה עם היד שאומר "אה, הוא? הוא לא מזיק, תכניס אותו, הוא איתי"? להמשיך לקרוא

איך שרדתי את יום שישי השחור

אשה אחת, לא משנה שקוראים לה המניילנת, הלכה למגדת עתידות. כזו שקוראת בקפה, בקלפים וכנראה שגם קצת בקוראן. אחרי כל טקס הממבו ג'מבו הרגיל הנהוג במקרים כאלו ("שלום לך… אני מנחשת שבאת כדי לקבל עצה?" לא. היא באה אלייך כדי להשוויץ בנעליים החדשות שקנתה! כמו כן, אם כל המתחזות הללו רואות את העתיד, איך זה שהן לא מיליונריות ממניות?!?) החל החלק המעניין:
"אני צופה ריב עם בעלך… משהו שקשור לכסף…. אגב, ידעת שאוטוטו בלק פריידי?" להמשיך לקרוא

מי צריך מזל כשיש לו ילדים?

צר לי לבשר לכם, אבל כנראה שזה יהיה הפוסט האחרון בבלוג. לא, לא נמאס לי – נראה שיש לי עוד הרבה מה לספר. לא, אני לא עמוס מדי – למרות שאני בהחלט עמוס. הסיבה פשוטה – אני עומד למות הלילה בחצות כי לא העברתי מייל שרשרת שקיבלתי היום. להמשיך לקרוא

אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ג'

אם גם אתם הופתעתם מנימת הכעס על האוסטרים ששזורה לה בפוסטים, זה רק בגלל שלא הייתם שם. מדינה מדהימה אבל האנשים כל כך מוזרים. מה אפשר לצפות מעם שמעולם לא נכבש? איך שמגיע אויב לפתחם הם נכנעים לו ומספחים את עצמם. להמשיך לקרוא

אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק ב'

למיטב זכרוני, אסור לצחוק על בלונדיניות באוסטריה. ברצינות, איזה חוק שם. כולנו השתדלנו לא לספר בדיחות בלונדיניות שם (בעיקר היליה, יש לה כמה מהן), כי לא רצינו שהבלונדיניות יעלבו ויתדרדרו לטרור. אני עדיין רציני, זו הסיבה שנתנו לחוק. להמשיך לקרוא

אוסטריה, לשם ובחזרה (סיפורה של משפחה) חלק א'

פעם, לפני הרבה שנים, בעודי מתפקד כבארמן פעיל יצא לי לשרת איזו תיירת מאוסטריה. היא הגיעה בערב אחד, מתישהו בנובמבר, ממש בתחילת שעות הפעילות. המקום היה ריק ויצא לנו להתקשקש קצת. אחרי החלפת הרשמים הסטנדרטית (מאיפה את? היית בים? ובירושלים? באמת, בכותל? איך היה הקיר שלנו?) היא התפנתה להשתאות על המחסור החמור בלקוחות בפאב. לקח לי כמה דקות להסביר לה שבארץ יוצאים מאוחר ומשום מה שש בערב איננה שעה לגיטימית לבירה. "חוץ מזה" הוספתי "עכשיו חורף".

-"דיס איז ווינטר?!?!" היא שאלה בתדהמה. להמשיך לקרוא