אבא, אני לא מרגיש/ה טוב

לאחרונה החלפתי קידומת והגעתי, יש שיאמרו בנס, לגיל ארבעים. אין בזה שום דבר מיוחד, כולם עושים זאת, רק שעם הגיל מגיעות כמה תכונות נלוות. אני כלל לא בטוח אילו מהתכונות הללו קשורות לגיל ואילו לאבהות בת עשר השנים שלי…
לדוגמה: מיץ אשכוליות. ממש אוהב עכשיו מיץ אשכוליות. יוצא מנקודת הנחה שאם לא אוהב סודה עד גיל חמישים, זה כבר לא יקרה. נניח והאשכוליות הן בגלל הגיל, מה לגבי לכבות אורות בבית ולכעוס על כך שאני היחיד שעושה זאת? מניח שזאת האבהות. על הכרס, היציאות שלי והניחוחות שלהן לא נדון כאן, אבל אני מאשים את ההורות ודיאטת החבלים שלה. השרירים הכואבים מפעילות גופנית כלשהי, פשוטה ככל שתהיה, זה הגיל, כמו גם האנחות כשמתיישבים (וגם כשקמים). שיער לבן – הילדים! בוודאות!! איטיות התגובה גם נובעת מהגיל ובדיוק עליה רציתי לדבר היום. להמשיך לקרוא

על חשיבותה של התמדה

"אבא! סיפורים! חידות! בדיחות!" עולה צעקה קולקטיבית מהספסלים האחוריים.
כמה חודשים לפני כן עשיתי את הטעות הנוראית ביותר שהורה יכול לעשות ובזמן ארוחת הערב, כדי שישארו לשבת ולאכול ולא יקומו לטייל בבית, התחלתי לחוד להם חידות, לספר סיפורים משעשעים (לפחות אותי) ובדיחות. מאז, בכל פעם שמשעמם להם אני מקבל את הדרישה המופרזת הזו המלווה במבט ה"ידעתי שתשלם על זה" מהמניילנת.
אם ידעת, למה לא עצרת אותי למען השם?!?!? להמשיך לקרוא

על איך זה להיות אבא לארבעה

לא רק שלא כתבתי הרבה זמן, גם צצו לא מעט שינויים מאז.
טוב, למען האמת רק שינוי אחד, אבל זה חתיכת שינוי… ליעד הצטרפה למשפחה בשמחה ובצהלה (קצת פחות מצד אמא שלה ברגע ההצטרפות, אצלה זה הגיע רק כמה דקות מאוחר יותר) וכל אחד מנסה למצוא את מקומו מחדש. להמשיך לקרוא

המילה האחרונה

מחקרים מדעיים הצליחו למצוא את הנקודה המיוחדת בזמן בה הילדים שלנו הופכים לבני נוער. אחרי שחקרו את ההגדרות המקובלות ואת הבגרות הנפשית הממוצעת של ילדים בכל הגילאים ומכל השכבות הסוציואקונומיות התברר שיש קורלציה מלאה עם עוד תחום אחד בלבד.
באופן מופלא, האינדיקציה היחידה למעבר הזה הוא הרגע שבו מפסיקים לקרוא לך "אבא" ושמך משתנה באופן רשמי ל"אוף, אבא!" להמשיך לקרוא

לשכוח זה כמעט כמו לזכור

זוכרים את הפוסט ההוא? זה שכמעט מתּי בו? (כן, ה-ת' דגושה, זה לא לכלוך על המסך שלכם) אז מסתבר שהייתה לזה סיבה טובה. איכשהו, הבאנו את המין האנושי למצב שבו לשכוח את יום ההולדת של בן/בת זוגך גרוע יותר מלשכוח את יום הנישואין שלכם. אתם חייבים להסכים איתי ששניהם לא מבשרים טובות, אבל ממתי יום הולדת נהיה כזו סיבה למסיבה?!? להמשיך לקרוא

מעשה בשטיח

מכירים את הקטע הזה שיש לכם צלקת במצח, פנס בעין ושפה נפוחה ומדממת, אתם מסתובבים עם משהו שנראה כמו גופה ארוזה בשטיח ונשרכים אחרי ילדה קטנה?
אה, ובכניסה לבית הספר שלה, השומר (מסיבות מובנות לחלוטין) מסרב לתת לכם להיכנס עד שהיא עושה לו את הסימן המבטל הזה עם היד שאומר "אה, הוא? הוא לא מזיק, תכניס אותו, הוא איתי"? להמשיך לקרוא

איך שרדתי את יום שישי השחור

אשה אחת, לא משנה שקוראים לה המניילנת, הלכה למגדת עתידות. כזו שקוראת בקפה, בקלפים וכנראה שגם קצת בקוראן. אחרי כל טקס הממבו ג'מבו הרגיל הנהוג במקרים כאלו ("שלום לך… אני מנחשת שבאת כדי לקבל עצה?" לא. היא באה אלייך כדי להשוויץ בנעליים החדשות שקנתה! כמו כן, אם כל המתחזות הללו רואות את העתיד, איך זה שהן לא מיליונריות ממניות?!?) החל החלק המעניין:
"אני צופה ריב עם בעלך… משהו שקשור לכסף…. אגב, ידעת שאוטוטו בלק פריידי?" להמשיך לקרוא

כמו שקית צ'יטוס שנפתחה שלשום

אבא אחד, בל נזכיר שמות כדי לא להפליל, הלך לסופרמרקט. באחד המעברים הוא פוגש אישה יפה שמחייכת אליו ואומרת:
– "אני חושבת שאתה האבא של אחד הילדים שלי…"
הוא נזכר בפעם היחידה בה לא היה נאמן לאשתו ושואל בחרדה:
– "באמת? את החשפנית ממסיבת הרווקים ההיא עם שולחן הסנוקר, הקצפת והמטאטא?!?" (אשאיר לכם לדמיין את הפרטים).
– "לא… אני המורה של הבן שלך…" להמשיך לקרוא

מי צריך מזל כשיש לו ילדים?

צר לי לבשר לכם, אבל כנראה שזה יהיה הפוסט האחרון בבלוג. לא, לא נמאס לי – נראה שיש לי עוד הרבה מה לספר. לא, אני לא עמוס מדי – למרות שאני בהחלט עמוס. הסיבה פשוטה – אני עומד למות הלילה בחצות כי לא העברתי מייל שרשרת שקיבלתי היום. להמשיך לקרוא

אבא אחד, לא משנה של מי

"אבא, אפשר על הכתפיים?" הוא מתחנן.
"ליהו…" אני מנסה לפנות ללב שלו "… אנחנו בדרך לבית הכנסת אחרי שצמתי כל היום. אני רעב ועייף וחלש. נראה לי שתיאלץ ללכת בכוחות עצמך כל הדרך" (כל מאתיים המטרים שנותרו).
הוא עוצר וחושב קצת.
ממש אפשר לראות שהוא נקרע בין לעשות לי סצנה של העלבות ובכי או לרחם עלי.
"אוף אבא! למה צמת?!?" להמשיך לקרוא