על להנהיג את העדר

החינוך של פסטה מתקדם יפה. מה זה יפה? מושלם! יש רק כמה בעיות קטנטנות…
היא לא מגיעה מייד כשקוראים לה, קופצת על אנשים מסביבה (אמנם מרוב אושר, אבל לא נעים), עדיין חושבת שנשיכות זה משחק כיפי (אכן כיפי עם הזרוע שלי, אבל לא עם הראש של ליהו. למען האמת, אני במיעוט בקטע הזה כי ליהו נקרע מצחוק כשהיא עושה את זה), שופכת את האוכל שלה, גם את המים ולא מפסיקה ללעוס את ה… כל מה שזז. או נייח.

היום הזה ממש לא רחוק

אם זה היה רק זה

מצד שני, היא יושבת, לא בורחת, נחמדה, מלקקת את היליה כהשכמה, שובבה ודי צייתנית.

אבל רק לי.

האגו שלי אמנם מוחמא, אבל זה לא היה מה שדמיינתי כשרציתי כלב בבית. היא הולכת אחרי לכל מקום ואם אני סוגר את הדלת, היא נשכבת ליד הדלת ומחכה שאצא. היא עלולה לנטוש את עמדתה כדי ללעוס קצת את ליהו, אבל זה הכל. אני מאוד מעודד מזה שלפחות מישהו בבית חושב שאני זכר האלפא, אבל היא צריכה לציית גם לשאר.

 

אז ככה זכר אלפא אמור להרגיש? טוב לדעת

Who's your daddy

ואז זה היכה בי.

גם היליה וגם ליהו הגיעו לשלב דומה. זה השלב שבו הם מתחילים לזחול אבל לא רגילים להיות לבד בחדר. להוציא אותם מהלול ולתת להם להשתולל בחדר, זה הכי כיף. עד שאתה צריך לשירותים. ואז לך תסביר לעולל בן שנה מה זו פרטיות. אם הוא היה יכול לדבר הוא היה אומר :"פרטיות?!? אתה מנגב לי את הישבן!"

עם כל הכבוד להריון וללידה, לברית המילה, להשכבות, מקלחות, האכלות לילה, חופשות מחלה של הילד, הרגע שמגדיר אותי כאבא הוא לשבת בשירותים עם הדלת פתוחה (כי אחרת הם בדיוק כמו פסטה – מייבבים ושורטים את הדלת מבחוץ) ולנסות לא להרגיש מוזר. ברגעים האלו, הבנתי שאני אבא. עם היליה זה קרה לא מעט, עם ליהו קצת פחות ועם פסטה רק פעם אחת. מקווה שהיא הבינה.

אני מניח שהיה יכול להיות יותר גרוע

תהיות קיומיות נוספות

משם, הדרך קצרה ל"כמה אבא אתה כשזה בבטן?"

כמה אחריות יש לי, כייצרן מחצית מהגנים שמתפתחים ברחם המניילנת, על עובר?
תיאורטית, אני שמח להגיד שכמו רוב האספקטים בזוגיות שלנו, הכל פתוח ומותר לדבר על הכל. בסוף תתקבל החלטה ושנינו ניישם אותה, אבל עד אז? מותר להגיד ולבקש הכל. כן, כולל הפלה. התלבטתי רבות לגבי מה אני חושב ורוצה אם, חס וחלילה, נדרש להחלטה שכזו וביקשתי לדעתה של המניילנת:

אני חושבת שכמו הורות גם הריון הוא נטל משותף. למרות שרובו הפיזי מושתת על כתפי האשה.

נושא ההפלה, כמה שקשה, באחריות האשה בלבד! כי אם אני לא רוצה את ההריון, אני אמצא דרכים להפסיק אותו אלא אם אהיה קשורה בארבע גפיים ומוזנת בצינורית הזנה.

אז לשאול מי צריך לקבל את ההחלטה? בשורה התחתונה – זו החלטה של האשה גם אם קדמו אלפי דיונים עם הבן זוג.

מכאן גם נגזרת התשובה לנושא אחריות הגבר על שלמות העובר, אם אני ארצה לעשן ולשתות ושאר הדברים הלא בריאים, אני אוכל כי זה הגוף שלי גם אם אני תחנת מעבר…

אבל הראשון שיקבל את הילד לידיים יהיה אתה – אני ארצה לישון

שני דברים למדתי מכך:
הראשון, שהיא צודקת לחלוטין. עם כל הכבוד למאגר הגנים המשובח שלי, ההחלטה הסופית, לחיוב או לשלילה, היא שלה. דעתי תשמע ואולי אפילו תתקבל, אבל זה הגוף שלה.
השני, כמו רוב האספקטים בזוגיות שלנו, בסוף אנחנו מחליטה ביחד.

רגע, אבל מה עושים עם פסטה?!?

נזכרתי שבשנת 2012 נתקלנו בבעיה דומה. אני עבדתי שבועיים מחוץ לבית ושבועיים הייתי בבית. ההשלכה המיידית הייתה שהיליה הפסיקה להקשיב לי וביקשה אישור מהמניילנת על דברים שאמרתי. לאחר הקפדה על מקומי בבית, היליה הבינה שחוסר המצאותי לא פוגם בסמכותי. עכשיו אנחנו מיישמים את זה על פסטה. זה ארוך ומעייף, כי היא מאוד אוהבת להשתולל, אבל כבר ניכרת התקדמות.

1:0 לנו על חוסר בשימוש אינטנסיבי בניילון נצמד למטרות אילוף ועוד נקודה חיובית לתיזה שלנו שגורסת שמה שעובד על ילדים עובד גם על כלבים ולהיפך.