(תודה לאל) על נצחונות קטנים

לא יודע אם אתם זוכרים, אבל הבלוג הזה החל כניסוי משפחתי בו אנו בודקים את יתרונות השימוש בניילון נצמד.

לאחרונה הזדמן לנו לבחון את עצמנו, יותר מפעם אחת, אם אנחנו "בסדר" או לא.

השתגעת?!? ניילון נצמד על ילדים?!!???!!??

לבנדיטים היו תורים גם לבדיקות דם וגם לרופאת השיניים. אין מה להיבהל, הכל בדיקות תקופתיות. ובתקופתיות אני מתכוון לזה שנזכרנו שמאז שהיליה הייתה בת שנתיים וחצי היא לא פגשה רופא שיניים (וליהו מעולם לא) וגם בדיקות דם לא בוצעו מאז שסיימו עם צהבת היילודים שלהם.

בקיצור, שתי סיטואציות שכוללות כסא ופחד ילדותי ולא רציונלי. שלנו בעיקר, כי ממה כבר יש להם לפחד?
עוד יותר בקיצור? נשמע כמו זמן מתאים לניילון נצמד.

אבא ראשון

אני הגרלתי את בדיקות הדם, הייתי מתלונן שזה קשה יותר כי הם צריכים להיות בצום, אבל כראוי למשפחה האשכנזית שאנחנו, גם לפני רופא שיניים לא אוכלים…
כמו לכל עבריין מתחיל, הכנת האמצעים היא החשובה ביותר. ערב לפני הנסיעה, לפני השינה, ישבתי איתם, ליהו ביקש סיפור, התעלמתי והסברתי להם שמחר ניסע לאחות, שזה כמו רופא, אבל נחמדה יותר, (עזבו אותי ממגדר עכשיו, זה מה יש בתחנה שלנו) ידקרו אותם ביד ויוציאו קצת דם.
היליה הביעה התעניינות ושאלה על הכאבים הנלווים ולמה בכלל עושים את זה. עניתי כמיטב יכולתי ובלי לשקר בכלל. ליהו לא התרשם והמשיך לדחוף לי ליד את הספר שרצה שאקרא לו. הוצאתי לו את הספר מהיד והמשכתי לפרט על בדיקות הדם, המזרק, חסם הורידים ואפשרויות הכאב הבלתי נגמרות.

לאחר שכל השאלות נענו כיסיתי אותם, חיבקתי וליטפתי תוך יבבות בלתי פוסקות של ליהו : "סיפור….סיפור…סיפור".
כראוי לשיטת החינוך הבלתי מתפשרת שלנו, לא ויתרתי.

למחרת בבוקר התארגנו ליציאה למרפאת האחיות. ליהו עדיין כעס עליי בגלל הסיפור והעובדה שלא סיפקתי לו ארוחת בוקר בטח גם לא עזרה. בדרך לשם פצחתי, שוב, בהסברים מפורטים שנשכחו מליבותיהם ברגע שראו את המזרק. אני מניח שהצווחה שלי למראהו לא תרמה לאווירה הרגועה שניסיתי להשרות.

2:0 לניילון הנצמד.

האחיות התנגדו למהלך שלי אבל אמרתי להן שאין ברירה וגם ככה הילדים רגילים.

תורה של אמא

יומיים לאחר מכן, אשתי מתקשרת אלי בהתרגשות:

-"הם היו גיבורים אמיתיים, שניהם!"

-"באמת?!?! כל הכבוד! איך עשית את זה?"

הסיפור שהיא סיפרה לי הופך מישהו מהמשפחה שלנו לדי טמבל, אבל מה לא עושים בשם המדע?

הסתבר שגם היא, בערב לפני, ישבה איתם והכינה אותם לבדיקה אצל רופא השיניים. בניגוד אליי, היא נשברה למול תחנוניו של ליהו והקריאה להם סיפור. הספר אותו ליהו דחף לידה נקרא : "איה! אאוץ'! אווה!" שנכתב ע"י רינת פרימו ואוייר ע"י יניב שמעוני.

איה! אאוץ'! אווה!
הוא מספר על משפחה של מרפאים שיוצאת לטפל בפציעות שונות של ילדים. הספר חביב בהחלט ויש בו כמה רגעים נחמדים גם למקריא (האח אי, למשל, מטפל בפציעות בעזרת הומור והמקריא יכול לגוון, אם אתה צריך להקריא את זה כמה ימים רצוף, נגיד).

כשהיליה שאלה האם אפשר לבכות אם רופאת השיניים תכאיב לה, אשתי נזכרה במשפט של אווה, אם המשפחה המרפאת, שאומרת שמותר וכדאי לבכות כי זה שוטף את הכאב החוצה.

היליה התנדבה לשבת ראשונה אצל רופא השיניים, כנראה כדי לפגוש את אווה. היא לא בכתה. אפילו לא צייצה. כשליהו ראה את העדר הפגיעה, טיפס בעצמו על הכסא ונתן לרופאה לעשות כרצונה.

IMG-20140919-WA0002 IMG-20140919-WA0003

שימו לב לתנוחה של ליהו. כאילו אומר לה :"יאללה אחותי, תרביצי!"

אם כן, 2:2.

אני מציל מעט מכבודי האבוד

הגענו לערב ראש השנה, דקורים ועם שיניים תקינות.
מכיוון שמתחילים מאוחר, ניסינו להשכיב אותו לשנ"צ למרות כל ההתרגשות וההכנות. בשתיים בצהריים סיימנו להאכיל ולהשקות אותו והעברנו כלאחר כבוד למיטה.
כרגיל, הוא לא התרשם. אחרי שאמא שלו התייאשה (לי לא נתנו להתקרב אליו מתוך טענה שניילון נצמד פעמיים בשבוע זה יותר מדי), החל מצעד הסבים והסבתות, הדודים והדודות והסתם שכנים שכלל החלפת מיטות, מצעים, פיג'מות אבל גם סיפורים, שירים וטלוויזיה. לבסוף, בשעה חמש וחצי (!!!!) אחד הדודים ניצח.

ישנים חזק

הילד הוער (כן, הוער!) בשבע וחצי לארוחת החג כשהוא עייף, רעב ועצבני כמו שלא היה מאז שנולד. כמובן שלקיים את שלב הדיבורים המסורתי לפני האוכל (משפחה של אשכנזים כבר אמרתי?) הוא לא נתן לנו.
את הבכי הבלתי נשלט הוא התחיל ביחד עם סבו שניסה לברך את הנוכחים.
נתנו לו מרק.
הבכי ממשיך כי המרק חם מדי.
שמנו לו מים במרק.
הבכי ממשיך כי שמנו לו מים במרק.
הבכי מתגבר כי הקישוא לא עולה לו על הכפית המיניאטורית שבחר להשתמש בה.
הניסוניות להחליף הכפית מתוגמלים בעוד בכי. שלא לדבר על חיתוך הקישוא שגרם לכך שהורידים שלו פרצו מהצוואר וניסו לחנוק אותי.
כל האנשים מסביב לשולחן החג (אשכנזים אשכנזים, אבל היו יותר מעשרים מאיתנו) הביטו בנו בחמלה, בבוז וברחמים. בעיקר עליי, בלוגר ההורות המפורסם.
לא התייאשתי. הרמתי את הפעוט ולקחתי אותו לאחד מהחדרים.

תתפלאו, הניילון הנצמד לא נשלף ולא בגלל האיסור.

"ליהו, תגמור לבכות כאן בחדר ותחזור לשולחן כשאתה רגוע" אמרתי לו ויצאתי מהחדר.

לא חלפו להן שתי דקות והילד יצא רגוע ואפילו כמעט מחייך. כשהתיישבנו שוב מסביב לשולחן שאלו אותי אם יש לי עוד ממה שנתתי לו.

3:2 לנו, ובגדול!

 

 

2 מחשבות על “(תודה לאל) על נצחונות קטנים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s