5 סרטים שממש לא צריך לראות ו5 סרטים אישיים (רשומה 5 מתוך 5)

"אני לא שונא אנשים. אני פשוט מרגיש טוב יותר כשהם לא מסביבי." (צ'ארלס בוקובסקי)

אהבה ושנאה נחשבים לרגשות מנוגדים, שזה מוזר, כי היעדר אחד לא בהכרח מעיד שהשני קיים. אלא אם אתה אוהד כדורגל. עכשיו, כשהרשימה כמעט מוכנה, אפשר לצלול עמוק לתוך ראשי ולשלוף משם כמה סרטים שייצרו בי את הרגשות הללו. אז אולי תבינו למה אחרי שאנשים מכירים אותי טוב יותר, הם אוהבים אותי או רוצים לרצוח אותי. לפעמים שניהם.

שנאה

bucovskiאולי המושג שנאה הוא מוגזם. הסרטים בחלקה הראשון של הרשימה אינם סרטים שאני שונא (מלבד אחד), אלא כאלו שאני מצטער שנעשו ו/או שראיתי אותם. הם שינו את עולם הקולנוע ואפילו אותי, אבל איפשהו בדרך הפכו איזו אבן אפלה שעדיף שהייתה נשארת במקומה.

הסדר, כרגיל, רנדומלי (אתם צריכים לראות אותי יושב עם כל הפתקים הקטנים האלה) ואין ברשומה הזו כדי להעיד על טיבו של מי מהסרטים בה. למעשה, מלבד האחד ההוא, הם ממש טובים.

רשומה חמישית (חלק א'): חמישה סרטים שחבל שעשו

  • erriversibleבלתי הפיך. וינסנט קאסל ומוניקה בלוצ'י (ביחד מאז דוברמן, כיום כבר לא) בדרמה על נקמה שמתרחשת בסדר כרונולוגי הפוך. עבודת תסריטאות מעולה, משחק מצמרר וצילומים מדהימים. והכל בצרפתית! שנאה: מילא הסצנה עם המטף, אבל האונס?!? אי אפשר להוריד את העיניים משום חלחלה שמתרחשת שם ועד היום יש אנשים שאני לא מרשה להם לצפות בסרט.
  • אווטאר. הגענו להוא. אולי הסרט הכי מעצבן שצפיתי בו. תסריט בנאלי ומשעמם, מסר חבוי שגלוי לעיני כל ובאזז מטורף שאיננו מובן. או הגיוני. אין בשביל מה לראות, אבל אולי קמרון יפצה על זה בהמשכון שמגיע בקרוב. סביר להניח שלא. שנאה: עיקר הזעם שלי על הסרט הוא בחוסר מימוש הפוטנציאל. כאילו, אתה יכול לעשות הכל ואתה בוחר בסצנות האקשן המשעממות ביותר  שניתן לייצר?!?
  • המטריקס. אחד הסרטים המשפיעים בדורו, עם כמות רפרנסים ליותר דתות ממה שחשבתם שקיימות בעולם. אגדה, דמיון וטכנולוגיה מרכיבים סרט מושלם שגם מסביר מיהו רונלד רייגן. האפקטים הממוחשבים הדהימו אותנו וייצרו מאות חקיינים שניסו לרכב על הגל ללא הצלחה. כנראה שרק טרנסג'נדרים יכולים לעשות זאת כל כך טוב. שנאה: אם הסרט הזה לא היה קיים, שני ההמשכים שלו גם לא היו נוצרים מעולם וזו סיבה מספיק טובה להימצאותו ברשימה הזו.
  • oldboyשבעה צעדים. הקוריאני, לא ההוא של ספייק לי. בחור שנכלא למשך 15 שנים בלי לדעת למה מצליח לצאת מהשבי שלו ומחפש נקמה. במי? איך? איפה? שאלות מעולות שהרלוונטיות שלהן לסרט נעלמת ככל שהעלילה מתקדמת. אם יש איזשהו מילון קולנועי, בערך של "משאיר את הצופה על קצה הכסא" צריך פשוט לציין את הסרט הזה. הזוי, אקשן מטורף, חלקי אדם בסיטונות ועלילה שמשאירה אותך בפה פעור לכל האורך. שנאה: אין איך להגיד את זה בלי לספיילר, אבל אנסה. הסוף? אתה קצת רוצה להוציא את העיניים עם מזלג כדי שתוכל להגיע למוח ולמחוק את מה שראית. אם אתם מספיק חזקים נפשית, לכו על זה.
  • התפוז המכני. קובריק לוקח את כל מה שאנחנו חושבים על העתיד, על איך יראה ואיך הנוער יתנהג, מקצין כמו שרק הוא יכול ושופך לנו את האמת המרה בפרצוף: אנחנו די חארות. אין תקווה למין האנושי. סרט מרתק על איך החברה שלנו לא מסתדרת עם השפע הכלכלי כמו החברתי ועל היכולת שלנו להזדהות עם גיבור דפוק כמו מלקולם מקדואל. שנאה: למה להרוס את singing in the rain??? זה היה שיר כל כך חמוד.

ארבעת הסרטים הללו עדיין מומלצים, אבל אל תראו אותם. זה נראה לכם סותר, אבל לא אוכל לחיות עם העובדה ששלחתי אתכם לצפות בהם. הם מעולים, אגב. את אווטאר לא הייתי רואה שוב אפילו עם המתקן ההוא מהתפוז המכני. כדי לא להשאיר אתכם עם טעם רע, נעבור לכמה דברים טובים.

דמעות מהסוג הטוב

happy deadpoolסרט טוב הוא כזה שמעורר בך רגש (בדיוק כמו ביקורת טובה) וכאלו סרטים יש מלא. רגש, כידוע, תלוי בהרבה גורמים אחרים ועלול להשפיע על חווית הצפייה לטוב או לרע ולכן יש כל כך הרבה חוסר הסכמה לגבי כל מיני סרטים. מספיק שנראה סרט אחרי ריב גדול, או תוך כדי התאהבות גדולה והסרט מיד ישנה את אופיו לגבינו.

בדרך כלל, אני משתדל לנתח את הסרטים בצורה אובייקטיבית ככל הניתן, עד שמגיע הסרט ההוא שנפל עלי בדיוק בזמן ואני נשבה בקסמו לנצח נצחים. הנה חמישה סרטים כאלו, הם ממש טובים, אבל לא בטוח שאני לא מוטה. בעצם, בטוח שאני מוטה. חפשו אותם בכל זאת, גם ככה אין לכם מה להפסיד.

כל הסרטים ברשומה חסרים בפוסט הזה, אז אפשר לומר שאני מתקן. הסדר בו הם מופיעים, אגב, הוא כרונולוגי. לא לפי תאריך ההפצה, אלא לפי מתי ראיתי אותם.

רשומה חמישית (חלק ב): חמישה סרטים שהם פייבוריטים אישיים

  •  האחים בלוז. ג'ייק ואלווד בשליחות אלוהית להשיג כסף לבית היתומים שגדלו בו. ג'ון בלושי ענק, מרדפי מכוניות, ענקי מוזיקה כמו ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס וג'יימס בראון, מרדפי מכוניות, ביצועים מבריקים לשירים (ברמה כזו שאנשים בטוחים שזה הביצוע המקורי), עוד מרדפי מכוניות והופעת אורח של שפילברג. דמעות: סרט קסום, בטח בעיניו של ילד בן שמונה ששמח לראות איך הגיבורים שלו מתגברים על פצצות, להביורים וM16.
  • אחד החיקויים המוצלחים

    אחד החיקויים המוצלחים

    הבלתי משוחדים. תקופת היובש בשיקאגו, אליוט נס הולך בכל הכוח על אל קאפונה בסרט עם לא פחות משלוש סצנות בלתי נשכחות שכולם מנסים לשחזר. דה נירו, בתפקיד קאפונה, מוכיח שהוא כנראה השחקן הטוב בעולם בעיקר בקטע עם מחבט הבייסבול (סצנה מס' 1), שון קונרי כמנטור הזקן (תפקיד שנדמה שהוא עושה תמיד), אנדי גרסיה מראה שהוא קומיקאי לא רע וסצנת אקשן מטורפת בכיכוב שעון, מדרגות ועגלת תינוק (סצנה מס' 2). דמעות: כשהגיבורים מתחילים למות, בעיקר שון קונרי (סצנה מס' 3). אין מה לעשות כשאתה בן תשע ומגלה שאפשר להרוג גיבורים אובדן התמימות נשאר איתך לנצח (לידיעת הקורא ג'ורג' ר. ר. מרטין. צריך לשים אזהרה על הספרים שלך, יא בן של @#%!%!).

  • מת לחיות. רק הראשון (למרות שהשלישי מעולה. ואל תדברו איתי על החמישי). לג'ון מקליין היו תוכניות אחרות לחג המולד עד שהגיע האנס גרובר (אלן ריקמן ז"ל שהוכיח שגם למניאקים יש רגשות). סרט הפעולה האולטימטיבי שהקנה לברוס וויליס מעמד של אל והכל בגלל תסריטאי אחד שחשב שיהיה מגניב לראות גיבור פעולה יחף שגם יודע לדמם. דמעות: "Now I have a machine gun. Ho-Ho-Ho" קרע אותי מצחוק.
  • זכרתם שהוא שם?

    זכרתם שהוא שם?

    בית החיות. עלילות בית אחווה אחד, לא מוצלח במיוחד. ג'ון לאנדיס (שאחראי גם לאחים בלוז) יצר קומדיה אנטי ממסדית במסווה של סרט על סטודנטים בקולג'. סוס עם מום בלב,טקסי חניכה משפילים, סצנת המצעד מהגיהנום (או מגן עדן, תלוי את מי שואלים), טוגה והגבות של ג'ון בלושי הופכים את הסרט הזה לאחד הדברים המצחיקים ביקום. דמעות (של אושר): ציצים! להגנתי ייאמר שהייתי בן 12.

  • דדפול. לא יודע אם שמתם לב, אבל לא היה כאן סרט קומיקס. בהתחלה חשבתי שאתן את הכבוד לנוקמים הראשון, שהיה פשוט מלאכת מחשבת, אבל אנחנו מדברים היום על רגש. דדפול מלווה אותי כבר הרבה שנים והסרט שיצא השנה נותן לו מלא כבוד, גם אם הוא מעולה רק בשעה הראשונה (וזה לא שהוא גרוע בשנייה, פשוט לא באותה רמה). דמעות: כשהודיעו שזה באמת קורה. וגם בכותרות הפתיחה.

זהו

thats allנראה לי שסיימתי. אלו היו שישים ואחד סרטים שאני חושב שכדאי שתראו, למקרה שאי פעם תרצו להעביר איתי חוויות. הם מתפרסים החל מ1942 ועד היום, יש שם לא מעט אוסקרים, מלא קומדיות, ,13 סרטים שמבוססים על ספרים ואיכשהו קווין קוסטנר השתחל לשם פעמיים. הדבר היחיד שחסר הוא לאזכר את נאמנות גבוהה (תודה, טל).

תודה למניילנת שסבלה את השעות שלקח לי לגבש דעה (תוך התייעצות מתמדת) ועל חלקים נכבדים מהרשימה. לא הייתי יכול לעשות זאת בלעדייך.

שאר הרשומות:
עשרת הסרטים החשובים.
עשרת הבמאים החשובים.
עשרת הסרטים למיטיבי לכת.
עשרה סרטים שחשוב לראות קצת פחות.

6 מחשבות על “5 סרטים שממש לא צריך לראות ו5 סרטים אישיים (רשומה 5 מתוך 5)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s